אני זוכרת במעומעם את הפעולה בכיתה ח' שבה המדריך שלנו ביקש להעביר לנו את המסר שהאדם הוא יצור חברתי. ישבנו בחדר שממול לחדר הבוגרת, והתווכחתי עם גארי. אני טענתי שהוא אוהב צבע כחול בגלל שהוא בן, והוא טען שהוא אוהב צבע כחול בגלל שהוא הוא, ושזה לא קשור למגדר (כמובן שלא ידענו אז את המילה מגדר).
עם הזמן, השתכללה היכולת המשותפת שלנו לראות עד כמה איך שהתעצבנו להיות (לחשוב, להרגיש ולהתנהג) הוא תוצר של החברה שאנחנו בתוכה. בכל פעם ששמנו זרקור על תחום מסוים בחיינו שהתעצב באופן מסוים, מבלי שהייתי ערה לזה לפני, חוויתי שיבוש מחשבתי. החוויה שלי היתה כמו בסיפור של הדג שלא יודע שהוא שוחה בתוך מים, עד שדג מבוגר שבא מכיוון אחר שואל אותו- "איך המים?". משהו שהיה שקוף עד אותו רגע כבר לא חזר להיות שקוף יותר מעתה והלאה.
יש לי אינספור סיפורים ודוגמאות לתהליכים פוקחי עיניים כאלה שעברנו;
אני לא אשוב לראות את המשפחה הגרעינית כדרך שבה בני אדם מסתדרים מטבעם, אני תמיד אשים לב כמה גברים יש בעמדות מנהיגות בארגון מסוים, כשאני שומעת אנשים דנים בנושאים כלכליים מיד בולטות לי הנחות המוצא לגבי הכרח התחרות, החזק שורד וה"אין מספיק לכולם" ועוד ועוד…
בקורס מד"צים היתה פעולה אגדית על שבט היאקירמא. קראנו סיפור על חברה אקזוטית שמרבית בני השבט בה משקיעים את זמנם בפעילות כלכלית ובפולחן הגוף. חברה עם מנהגים מוזרים שנראו לנו לא רציונליים בעליל. אחרי שהבענו רגשות של זרות, פליאה, סלידה ועוד, סיפרו לנו שיאקירמא זה בעצם היפוך של המילה "אמריקאי" וכל הכתוב התייחס לתרבות המערבית שאנחנו חלק ממנה. ההתפקחות זו היתה בשבילי מסעירה, מבלבלת ומטלטלת. המהלך הזה היה אחד מיני רבים ומכוננים, שהבהירו לי שיכולת להתבונן במרחק מה מהתרבות לתוכה נולדנו, ולשאול איזו תרבות אנחנו מעוניינות לקיים, היא ביסוד החריגה מהסדר הקיים.
מאז לפני שנתיים, נחשפתי לצורת חשיבה שנקראת "חשיבה מערכתית". ההסתכלות על העולם דרך משקפיים של הסכמים ומערכות התחילה עוד תהליך פוקח עיניים בשבילי. בשבילי המושגים האלו הם כאילו מישהו הביא לי עדשה משוכללת, שכשמסתכלים דרכה על אורגניזם מסוים רואים את כל הנתיבים הנסתרים שמקדדים את איך שהאורגן הזה מתפקד. גישה למטריקס.
מהם הסכמים?
מתוקף היותי חברה בקהילה, יש סביבי הרבה תינוקות בשלב זה של חיינו, ויוצא לי להתבונן דרכם על עד כמה אנחנו יצורים חברתיים (בהמשך לפעולה בכיתה ח' (: ). אנחנו מפנימים כל כך הרבה דברים לגבי איך עושים ולא עושים דברים, מה מביעים ומה לא מביעים, מה הקשר המורכב בין מעשים לתגובות ותוצאות…
אולי בכלל אפשר להגדיר את השנים הראשונות לחיים של היצורים הקטנים האלה כשדה ניסויים אינסופי, בתוכו הם מנסים להבין איך העולם הזה פועל ואיך לעשות שהוא יעבוד בשבילם.
אני חושבת שככה נלמד רוב רובו של הידע שאנחנו מחזיקים בו. הנה הבוקר ניסיתי לפתוח צנצנת של ריבה. היד שלי ידעה לאיזה כיוון לסובב את הפקק, ופחות-או-יותר איזו מידה של כוח להפעיל כדי שהצנצנת תפתח.
עד גיל מסוים, אם תביאו לילד צנצנת, הוא יעבור מסע חקירה שלם כדי להבין מה עושים איתה. מתישהו הוא יבין שהמטרה זה לפתוח אותה, ולא אלף דברים אחרים שאפשר לעשות איתה (שאנחנו מכנים משחק). ורק לאחר מכן, הילד יתחיל לפתח את המיומנות המוטורית המדוייקת, ויתאמן על יכולתו לגרום לסנכרון של האזורים במוח, האצבעות והשרירים לעבוד יחדיו כמו תזמורת. אחרי כל אלה - המכסה יפתח והאלגוריתם יפוצח.
באותו האופן, יש בתוך כל אחד מאיתנו כמויות עצומות של ידע לגבי איך עושים דברים, מתי, למה, עם מי. בין אם מדובר בהבנה פיזיולוגית, או בהבנה חברתית. אין צורך שהידע הזה יעבור דרך המערכת המפרשת המודעת שלנו, כי זה יהיה בזבוז עצום של משאבים. הידע מאוחסן ונשלף אוטומטית מהרגע שנוצרה מסקנה. אלו הסכמים .
הסכמים הם הנתיבים הבסיסיים שבאמצעותם מובנים, מאורגנים ומסודרים חיינו. את הנתיבים האלו אנחנו מפנימים מתוך חוויות העבר שלנו, ומקבלים בירושה מהמשפחה שלנו והחברה בה גדלנו בכללה.
הסכמים מופיעים בתור דפוסי התנהגות מרומזים, לא בהכרח כאלה שבחרנו בהם או כאלה שאנחנו בכלל מודעים להם. האופן שבו אנחנו מבצעים פעולות משקף את ההסכמים האלו, ובאותו הזמן גם משחזר ומקבע את ירושות העבר, החברה והמשפחה.
כל אורגניזם מתפקד באמצעות הסכמים. רובם נלמדים בדרך החיקוי והניסוי (מתוקף השהות באותם המרחבים), חלקם עוברים כתורה שבעל פה, ומקצתם כתובים ומנוסחים.
זה מתחיל להיות מעניין כשמשהו לא עובד לנו. כשאנחנו מתכוונים לעשות משהו יחד - לחיות ערכים מסוימים ולהגשים חזון כלשהו, ובפועל, מה שקורה לא מתיישב לנו עם החלום המשותף.
אנחנו בתנועות מבינים את זה, במובן הזה שברורה לנו החשיבות של יצירת פרקסיס אחר כדרך לעצב הכרה אחרת. לדוגמא, ההסכמים שירשנו לגבי דרכי הקיום שלנו גורסים ש:
כדי לאכול צריך ללכת למכולת ולהביא לקופאית כסף תמורת האוכל.
כדי שיהיה לך כסף צריך לעבוד/להיות ביחסים טובים עם ההורים שלך (אם נולדת למשפחה הנכונה..)
מקום העבודה מעביר את הכסף לחשבון בנק האישי שלך ולכן צריך שיהיה לך חשבון כזה.
וכו'...
אם אנחנו כמהים לחברותא, לערבות, לדאגה אלו לאלו, ההסכמים הנוכחיים שירשנו ככל הנראה אינם משרתים את החזון הזה. לכן, יצרנו אנחנו הסכמות מודעות שמאפשרות לנו לחיות את הערכים שלנו ולעצב במודע את חיינו. הסכמות כאלה יכולות להיות משהו כמו:
כשנותנים לנו כסף תמורת עבודה, אנחנו מבקשים מהמקומות בהם אנחנו עובדים להעביר את הכסף אל חשבון משותף.
או:
כשנותנים לנו כסף תמורת עבודה, הוא נכנס לחשבון האישי ואנחנו מעבירים X כסף מתוכו לחשבון משותף.
היום, כשאני מתבוננת על אורגניזם מסוים: יהיה זה צוות, קבוצה, אירגון/תנועה, משפחה, זוג ואפילו אני בעצמי, אני מבקשת למפות את ההסכמים וההסכמות [1] שמתקיימים בתוכו לתחומים שונים. כל תחום מתקרא "מערכת", והמערכות שבחרתי להתבונן דרכן, ומתוכן לעצב הסכמות הן: קבלת החלטות, זרימת משאבים, זרימת מידע, זרימת משוב, והתמודדות עם קונפליקטים.
בכל אורגניזם, ירצה או לא ירצה, ישנם הסכמים לא-מפורשים לגבי חמשת התחומים הללו; החלטות מתקבלות, מידע מגיע לאנשים מסוימים בדרכים כאלה ואחרות, ישנם נתיבי פעולה בהם אנשים נוקטים כשישנו קונפליקט וכו'.
כל תחום בחיינו שלא יצרנו אליו נתיבים חלופיים מפורשים - הוא תחום שירשנו את ההסכמים הקיימים לגביו, ולכן ככל שהחזון שאנחנו מבקשות להגשים רחוק יותר מהסדר החברתי הקיים (=מההסכמים הנוכחיים הקיימים בחברה לגבי מי עושה מה, איך, מתי ולמה), כך נזדקק ליותר מערכות מודעות כדי לממש את החזון.
הדוגמא שהבאתי למעלה לגבי ההסכמה להעביר את הכסף שאנחנו מקבלים לחשבון משותף - היא חלק ממערכת זרימת המשאבים שלנו. זוהי הסכמה מפורשת ומודעת, אותה יצרנו כחלופה להסכמים הלא-מפורשים המתקיימים בין אנשים בחברה הנוכחית בנוגע לזרימת משאבים וחלוקתם.
ישנן מערכות, כמו למשל מערכת ההתמודדות שלנו עם קונפליקטים, שאני לא חווה ככזו שעצרנו לעצב במודע את ההסכמות שלנו לגביה. כמו שכתבתי קודם, בהיעדר הסכמות מפורשות לגבי מה עושים כשיש קונפליקט, ואלו כלים יש לרשותנו כשהוא מתעורר - אנחנו משחזרים, לרוב ללא בחירה מודעת, את ההסכמים שירשנו מחוויות העבר, המשפחה והחברה בכללה.
מיפוי המערכות השונות בחיינו יכול לאפשר לנו להיטיב להתבונן על ההסכמים וההסכמות שאנחנו מקיימים במסגרתן, ולבדוק - מה מהם אנחנו באמת בוחרים לאמץ כי הוא משרת אותנו? ומה לא?
לאחרונה כינסתי את חברים וחברות שרצו, מהקיבוץ שאני חלק ממנו, במטרה להתבונן ביחד על מערכת ההתמודדות עם קונפליקטים שלנו (שרובה ככולה מורכבת מהסכמים לא מפורשים). היה לי נדמה שלדבר על מערכות והסכמים ביחד זה כמו להרכיב במקביל את העדשות המשוכללות שחושפות את האלגוריתם הסמוי של המציאות שאנחנו חיים בתוכה, ולספר אחד לשנייה - איך בעצם אנחנו עובדים? מה את/ה רואה שם? למה אנחנו עושים את זה בעצם? מעניין, מה לדעתך זה משרת?
בין ההסכמים הלא-מפורשים שעלו בשיחות בינינו לגבי דרכי ההתמודדות שלנו עם קונפליקטים התגלו
תגובות רווחות של התעלמות, הימנעות, בהלה, ויתור או מאבק. לצידן, מגוון הסכמים לא-מפורשים של שפיטת האחר/ת, סיווגו כ-צודק או לא צודק, איסוף אנשים אחרים בקהילה למחנה שמסכים איתך, תמיכה במציאת דרכים שיאפשרו לאנשים לא להיפגש אלו עם אלו, וניסיונות גישור למיניהם שמטרתם לפתור וליישב את הקונפליקט.
שלא במקרה, מערכת הצדק שגדלנו לתוכה מבוססת בחלקה על הסכמים דומים. כאשר מתחילים לראותם כהסכמים ולא כ'טבע ההתארגנות האנושית', מתחיל להיות מסקרן לבחון מה יוצרת החלוקה לתביעה, הגנה ושופט/ים? מה מתרקם בתוך קהילה שבה השאלות שמובילות את תהליך עשיית הצדק הן: מי אשם, על אילו חוקים הוא עבר ואיזה עונש עליו לקבל? איזה מענה לצרכי המעורבים הישירים בקונפליקט, ולצרכי הקהילה שהם חלק ממנה מתאפשר כאשר ההסכמים של מערכת צדק מבוססים על יישוב הקונפליקט דרך דין וענישה? ואיזה לא?
זיהוי ההסכמים והעלאתם למודע אפשרה לנו לראות כמה מהנחות מוצא שמנהלות אותנו, ויושבות בבסיס תגובותינו. שתיים שבלטו לי במיוחד היו "קונפליקט הוא בעיה שיש לפתור/להשקיט", ו"קונפליקט = סכנה ופוטנציאל ממשי לאלימות".
דומיניק בארטר, פיתח מערכת חלופית של הסכמות להתמודדות עם קונפליקטים שנקראת 'מעגלים מאחים' [1] ופועלת בהצלחה במספר מקומות בעולם. תהליך בניית המערכת כלל דיאלוגים רבים בהם דומיניק הקשיב לאנשים וחיפש לשמוע את תשובותיהם לשאלות: מה עובד באיך שאת/ה מתמודד/ת עם הקונפליקט?, מה לא עובד? ומה החלום שלך להתמודדות עם קונפליטים בקהילה שאת/ה משתייכים אליה?
באמצעות שלושת השאלות האלה, התאפשרה לאנשים התבוננות מודעת על ההסכמים הבלתי מפורשים בהם הלכו עד כה. ההשתתפות הוולנטרית בשיחות הללו, הקשבה התומכת, ביחד עם המודעות המתגברת, היוו את הבסיס ליצירת סט של הסכמות ותהליכים להתמודדות עם קונפליקטים.
הנה לדוגמא כמה הסכמות מודעות שהם יצרו לגבי התמודדות עם קונפליקטים:
הקונפליקט שייך לקהילה ומשפיע על הקהילה ולכן כל אחד ואחת מחברי הקהילה יכול לכנס מעגל מאחה, והם יקבלו תמיכה כדי לעשות כן ברגע שיאמרו.
צורת ההתנהלות במעגל עצמו: הם הסכימו על שימוש בתהליך דיאלוגי שנקרא "תהליך הבנה הדדית" שמנחה את המשתתפים כיצד להגיב לנאמר כך שתגדל ההקשבה וההבנה.
התהליך הוא וולנטרי, וההחלטה כיצד לשקם ולאחות את היחסים נחה בידי המשתתפים במעגל יחד.
בשבילם, הקונפליקט הוא מקור ללמידה חברתית (ולא רק או בעיקר בינאישי), ועל כן יש להתקרב אליו ולהקשיב לו (ולא לנסות להתרחק ממנו, להעלים אותו או לפתור אותו).
הנחות המוצא שמשתקפות מההסכמות שלהם לגבי קונפליקטים כופרות במובהק בהנחות המוצא המוכרות לנו כ'אמת'. האם הנחות המוצא שנחשפו בשיחה שעשינו בקיבוץ הן הרצויות לנו בבואנו לבנות את קהילת החלומות שלנו? או שמא אלו נרטיבים שסופרו לנו כדרך להצדיק ולשמר את הסדר הנוכחי הקיים?
זוכרים את היאקירמא? בפעולה ההיא הזרקור הופנה למרכזיותו של הכסף באירגון הסדר החברתי, ולצרכנות כדרך מרכזית לתת מענה כוזב וחלקי לצרכים האמיתיים של בני האדם. המדריכים שלנו ביקשו להאיר את עינינו להסכמים הלא מודעים שאנחנו לוקחים בהם חלק, שמשמרים את הסדר הקיים.
אני חוששת שאולי משהו בנו קפא אי-שם בסיווגים של הם-ואנחנו. הם - חיים בדרכים שמשמרות את הסדר הקיים, אנחנו - חיים בצורה חורגת ממנו. נדמה לי שהמסר של הפעולה ההיא הוא שאנחנו יכולים לקיים פרקטיקות שאינן משרתות את החיים עליהם אנחנו חולמים, מבלי להיות מודעים לזה.
בכל חברה אנושית נוצרות מערכות לא מודעות, שבהתבוננות ובבחינה תדירה שלהם טמון מפתח-מרכזי ביכולתנו לנוע לעבר יצירת הסכמות שמשרתות את החזון שלנו.
כאשר נראה שהמציאות הקיימת לא עולה בקנה אחד עם החלומות שלנו ועם הערכים שלנו, התבוננות על המערכות בחיינו יכולה לסייע לנו להבין איפה מצוי הפער, ולגשת לטפל בו ישירות. בעבר, כשנוכחתי בפער בין המוצהר לבין הקיים, הייתי מניחה שאנשים לא באמת רוצים את מה שהם אומרים, או שאנשים לא יכולים להשתנות. לאט-לאט נשחקתי והתייאשתי. ההסתכלות המערכתית מאפשרת לי לראות את ההסכמים הלא מפורשים שמעצבים את מעשינו, ולהביא אמפתיה להתנהגויות הללו, במקום לראות את "הבעיה" בפרט הלא-בסדר/לא-מספיק. מתוך המבט הזה אנחנו יכולות לחפש בסקרנות ובעדינות מה מונע מאיתנו ליצור את החיים שאנחנו רוצות, ומה אפשרי לנו.
[1] בחרנו לתרגם את מאנגלית את המושגים "implicit agreements" ל"הסכמים מרומזים/בלתי מפורשים", ואת המושג "explicit agreements ל"הסכמות/הסכמות מודעות". עשינו זאת מתוך ההבנה שהשימוש במילה הסכמים מעורר הקשרים חוזיים ופורמאליים, בעוד שכוונתנו היא לתאר יחסים המבוססים על רצון ותומכי נינוחות. בחרנו במושג "הסכמות" כהלחמה של המילים "הסכמים" ו"הבנות" מתוך תקווה שיבליטו את השחרור הפוטנציאלי שישנו ביצירת הסכמות.
[2] מאמר של מיקי קשתן על מעגלים מאחים תורגם לעברית ונמצא בשלבי עריכה בימים אלה. בינתיים, תוכלו למצוא מידע נוסף כאן, https://www.restorativecircles.org/, או לפנות אלי.