במהלך חיי נפגשתי עם הרבה אנשים שנשאו רעיונות שביקשו לסיים את האלימות בעולם, ולהיטיב עם החיים. אני - סקרנית מושבעת וחובבת ידע מהפכני, גמעתי מה שיכולתי ובשלב מסוים התוודעתי לחלקיות של תיאוריה זו או אחרת. לצערי גיליתי כי מעטים המבקשים בתיקונם להקיף את שלושת ממדי השינוי השזורים ללא הפרד זה בזה: מה שמתחולל בתוכנו פנימה, מה שמתרחש בינינו ביחסים, ומה שמעצבות המערכות שאנחנו חלק מהן.
לרוב פסיכולוגים, פעילים לשינוי חברתי על גווניהם, ומנחים לתקשורת לא-אלימה - מבקשים לתקן חלק מהתמונה, מבלי לראות עד כמה חלקיה האחרים הכרחיים לשינוי אליו הם מייחלים.
איני מאמינה שניתן להשתחרר רק באמצעות תהליכים תרפויטיים, טרנספורמטיביים ככל שיהיו. בטח לא במקצב שבו עולמנו מתקדם לעבר השמדתו.
איני מאמינה שניתן לצמצם את הפערים וליצור חברה צודקת יותר מבלי לעבור דרך תיקון היחסים והשתתפות פעילה בתהליכי חקירה עדינים של השתחררות מפחד ממחסור, משליטה ומבעלות.
ואיני מאמינה שניתן באמת לתקן את היחסים מבלי ליצור מערכות חלופיות שישפיעו ויעצבו את ההתנהגות שלנו לכיוון של שיתוף פעולה והשבת האמון בחיים.
הקטע הזה מצטרף לאסופת מאמרים שבהם אני מבקשת לתת מילים לעומקה והיקפה של תיאוריית השינוי שלי. להבנתי, מבלי פעולה קושרת בשלושת השדות (האישי, הבין-אישי והחברתי) וניסוח קשרי הגומלין ביניהן, לא יתחולל שינוי חברתי מהיסוד.
אין שאלות דחופות יותר משאלות תמימות
תיאורטיקנים רבים וטובים תיארו איך נראה מנגנון הדיכוי המופנם. דיכוי שמונח על תשתית של ניכור ובדידות, ניזון מצרכנות, מבידור מקהה ומנמנם רגשות התקוממות, מטפח התמכרות, ומעודד עדריות. בכל זאת אני רוצה להזמין אותנו לחזור לשאול את השאלה התמימה - מה גורם לנו לשתף פעולה עם המערכות הקיימות למרות שהן לא משרתות את צרכינו? איך מתרחש התהליך שמכשיר אותנו להפנים את הדיכוי, ולהסכים לשתף פעולה עם המערכות והמבנים הקיימים?
נדמה לי שבהיעדר תשובה יסודית לשאלה הזו - מה שנותר לנו לעשות הוא לנסות ולהתנגד לדיכוי באמצעות שינוי מעשינו (חיים יחד בשיתוף, צמצום הצריכה, הימנעות מצריכת סמים, אימוץ זהות מורדת), מבלי לתת את הדעת למבני הנפש שאינם מתיישרים עם שינוי ההתנהגות המבוקש ויוצרים צרימות (במקרה הטוב) ופערים (במקרה הנפוץ) בין החזון שלנו לבין חיינו היום לעיתים עד לכדי ניתוק הקשר.
איך הפנמנו שאין לנו כוח לשנות?
"הפטריארכיה נוצרה ממחסור, מתפקדת בנפרדות, ומסתיימת בחוסר-אונים.
היציאה ממנה מתחילה בסדר ההפוך: בבחירה, יחד (תלות-גומלין), וזרימה (של משאבים לצרכים)".
מיקי קשתן
הפטריארכיה כפי שאני מבינה אותה היא סדרה של אירועים שהתרחשו במקומות שונים בעולם לפני כחמשת אלפים שנים או יותר. האירועים הולידו מחסור והטראומה שנוצרה במהלכם החלה מתגלגלת. מבלי שבני-אדם הספיקו לעכל את המאורעות ושוב לאמון בחיים, הטראומה מועברת מדור לדור ויוצרת עוד ועוד טראומות…[1]
ואנחנו? כמו כל התינוקות לפנינו, באנו לעולם רכים, תמימים, פתוחי תודעה. ניהלנו דיאלוג מתמיד עם כל מה שסביבנו כדי להבין איך להתאים בין צרכינו לבין החוץ. כך ספגנו את הממצאים שגילינו והתארגנו פנימית בהתאמה.
הגחנו לאוויר העולם תלוים באחרים למילוי צרכינו, ונפגשנו עם המערכות שבו כיחידים בודדים. מבני הכוח הפטריארכליים - המשפחתיים, המגדריים, הזהותיים, הבית-ספריים, הכלכליים, המדינתיים צרבו בנו דרכי התמודדות - דפוסים, אמונות יסוד על עצמנו ועל העולם, וצורות חשיבה שסיפקו לנו הסבר שיישב את דעתנו ורוחנו באשר ל-מדוע החיים הם כפי שהם כעת. כך, האורגניזם שלנו למד להסתגל בדרך כזו או אחרת לעולם הזה (גם דפוסי מרד ואי-השתייכות יכולים להיות מבעים של הסתגלות).
תהליך ההסתגלות למערכות הללו התאפשר ומתאפשר שוב ושוב דרך 'טראומות יום-יומיות' [2] שמכשירות אותנו לחוות חוסר-אונים וייאוש מול כוח שמופעל עלינו. התרגלנו לחשוב שמשהו בנו לא-בסדר ולכן 'מגיע' לנו שיתייחסו אלינו בצורות שמפחיתות מכבוד-האדם שלנו. חונכנו לראות אחרים באופן כזה (וכך לעשות להם דה-הומניזציה ולהיות גזעניים כלפיהם), ובתוך יחסים בין-אישיים - לבחור בעיקר בנתיבי תגובה של ציות או פרישות מהיחד.
בבלוג של שרה פייטון, שעוסק בקשר בין טראומה
אישית לטראומה חברתית [3], היא מתארת דוגמא לתהליך שתיארתי:
"כאשר קים היתה קטנטנה, אולי בת שלוש, בדיוק בשלב שהחוויה האנושית שלנו של להתקיים-כעצמי -נפרד (self) מתחילה להתעורר, קים חיה במשפחה שאנשיה היו מבוהלים וכועסים, לפעמים חביבים ולפעמים מלאי בוז. כאשר קים היתה מתחילה לרקוד, בני המשפחה היו מתבדחים וצוחקים עליה ומתרחקים. כשקים למדה משהו חדש והביאה את תגליותיה כדי לחלוק עמם - האנשים במשפחתה לא היו שמים לב, או אומרים שהם כבר יודעים את זה, או מציינים מה לא בסדר במה שקים אמרה. לפעמים, כשקים עשתה דברים שהמשפחה לא אהבה, או כשהאנשים היו פגועים או כעוסים, הם הכו אותה או סטרו לה.
בכל פעם שקים חוותה את התרסקויות האכזבה, הבושה או הכאב האלה, מערכת העצבים שלה ושל כל ילד/ה הייתה עושה הסכמים קטנים עם עצמה כדי להגן עליה: לא לדאוג כל כך, לא להושיט יד, לא לנסות, לא לצפות לתגובות, לא להרגיש, לא להשקיע, לא לאהוב, או לא להיות חלק מהעולם הזה. כל אחד מההסכמים הללו שובץ בזיכרון הרגשי של קים, נקשר לפעולות הניסיון לקבל מענה על צרכיה ונקשר לביטוי שלה, כך שקים הפכה מוגנת יותר ויותר באמצעות הסכמים של מערכת העצבים שלה. אפשר לומר שביטוי החיים של קים נעשה מוגבל יותר, אך אפילו קים עצמה לא ידעה שזה קורה. בינתיים, יכולות החיזוי והאינטליגנציה של קים התחזקו מאוד, וקים למדה מה לומר או לעשות כדי למתן את חוויית ההתרסקות."
אולי סיפורה של קים שונה בעוצמתו מהביוגרפיה האישית שלנו, אך תהליך יצירת ההסכמים הבלתי-מודעים עם עצמנו כדרך התמודדות עם אירועים שבהם לא קיבלו אותנו במלואנו - משותף לכולנו. כולנו, במידה כזו או אחרת חווינו אינספור חוויות שבהן התגובה שקיבלנו לא פגשה אותנו בתדר הרגשי-עצבי שהיה מווסת אותנו, ומאפשר לנו לחוש את עצמנו ואת האחרים ולנוע איתם יחד במחול המענה על צרכינו.
את ההתמודדות עם הטראומות היום-יומיות נוהגים לקטלג כידע פסיכולוגי, והאוחזים בידע הזה מבקשים לרפא אותן באמצעות תהליכים נפשיים וטיפוליים. הידע שנצבר לגבי הסיבות להיווצרותן של הטראומות ודרכי ההחלמה מהן, לא נתפס כידע הכרחי לעוסקים בשאלות של שינוי חברתי. אמנם דרכי היווצרותן של הטראומות היום-יומיות, כמו גם עוצמתן, משתנות בין כל אחד ואחת מאיתנו, ובה-בעת יש לטראומות הללו מבע קולקטיבי, והן כולן מכשירות אותנו להסכים להשתתף שלא מדעת, בתהליך היווצרותו המחודש של הסדר הקיים.
מדוע אני מתנהגת כפי שאני?
אני למשל נושאת איתי דפוס של שמירה בבטן והימנעות משיתוף בפידבק שלי מתוך חשש לפגוע באחר. כשאני שומרת בבטן, נוצר אצלי ריחוק מסוים מהאחר/ים. גם אם אני לא אומרת כלום, מרגישים ממני שמשהו מתרחש. למדתי מאחרים שלהימצאות בסביבתי כשאני שומרת בבטן יש אימפקט חזק על אחרים; האנרגיה שלהם מופנית לניסיון לפענח מה קורה, כתוצאה מזה הם נחלשים, וההשערות שלהם לגבי מה מתרחש בתוכי ואולי גם 'מה הם עשו לא בסדר' לעיתים אף מערערות אותם.
מעבר לזה שהדינמיקה שתיארתי כעת יכולה לפגוע באמון ביחסים וברצון של אנשים לשתף איתי פעולה לאורך זמן, היא גם משמרת מצב שבו הפידבק שלי לא מגיע למערכת שאני חלק ממנה ומאפשר לה להשתנות ולהתאים את עצמה. הפידבק שלי הוא מידע לגבי הצרכים שקיימים במערכת (גם הצרכים שלי הם חלק מהמערכת), וכאשר הפידבק שלנו יכול לזרום בפשטות, המערכות שאנחנו חלק מהן יכולות לקחת את המידע בחשבון ולהתאים את עצמן מחדש ביחס לאינפורמציה החדשה.
מדוע אני שומרת בבטן? מבלי להיכנס כעת עמוק מדי לביוגרפיה האישית שלי, מה גם שלא הכל מודע אצלי גם היום, מה שאני רואה בבירור הוא שאני נושאת אצלי אמונה שאם אגיד את האמת שלי אז אאבד יחסים. ארנינה קשתן, מפתחת שיטת 'המצפן', ביקשה להתבונן על האמונות שמעצבות את התנהגותנו כעל תופעות חברתיות והיסטוריות, וניסחה את תהליך החיברות שאנחנו עוברים בעולם הפטריאכלי, ככזה שמאלץ אותנו לבחור בין צורכי הביטחון שלנו (אמון, שייכות, ניראות) לצורכי החופש שלנו (ביטוי עצמי, נוכחות, אמת).
כמו האמונה שלי לגבי הכרח ה"או אמת או יחסים", גוונים של אמונות דומות מתקיימות אצל רבים מאיתנו, ולא בכדי.
כולנו נולדנו שלמים, זקוקים לכל הצרכים הללו גם יחד. בתוכנו אנחנו יודעות שאם אנחנו לא חשות שאנחנו יכולות לבטא את עצמנו במלואנו - אין לנו תחושת שייכות אמיתית. ובכל זאת, אנחנו מפנימות את 'הכרח' ה'או-או' דרך הטראומות היום-יומיות שנוצרות במערכות שבשעריהן נכנסנו מיד עם לידתנו (ויש הטוענים שעוד לפני). כך למשל, דפוס ההתנהגות המדובר שלי מנציח את עצמו על-ידי כך שהוא פועל שוב ושוב ומתקף את האמונה שאין דרך אחרת להיות יחד מלבד ויתור על חלק מהאמת שלי. וכך חוסר-אונים, רפיון-ידיים וייאוש הפכו לבני לוויה שלי. רבים מאיתנו חווים איבוד-כוח ואמונה ביכולתם לשנות ולהשפיע על המערכות שהם חלק מהן. הדפוסים, שהם למעשה הסכמים שעשינו עם מערכת העצבים שלנו לגבי איך למנן את חוויית ההתרסקות שלנו, מגנים עלינו מהכאב הלא-מעובד ההוא ובה בעת מצמצמים את יכולתנו לפעול לשינוי מערכתי.
טראומה, שיתוף ושחרור
כאשר אנחנו מבקשים להשתחרר מכבלי החברה הדכאנית ויוצרים מבנים חלופיים וצורות חיים חדשות, חשוב שניקח בחשבון שהגוף שלנו נושא עימו את הטראומות היום-יומיות דרך הדפוסים והאמונות הללו.
המוח שלנו נושא את הזכרונות הטראומטיים. הם מאוחסנים באיזור המוח ההישרדותי שלנו (האמיגדלה). לזכרונות שנמצאים שם אין תחושת זמן, וכשזיכרון טראומטי נשלף והאמיגדלה מופעלת, אנחנו חווים את אותה הבדידות שהתלוותה לחוסר המענה הרגשי שהיה כאשר הטראומה התרחשה.
במילים אחרות: הדפוסים והאמונות שלנו מהווים פילטר שדרכו אנחנו מפרשים ומגיבים למציאות.
התגובה שלנו לא נובעת מתוך מה שמתחרש ברגע הנוכחי, אלא משתחזרת מתוך זכרון-העבר, בעוד אנחנו מבקשים ליצור את ההווה מתוך תמונת עתיד פוסט-פטריאכלית שבה יש מספיק לכולם. ואז, גם אם כוונותינו ליצור חברה שכולם שותפים לעיצובה, ולקבל החלטות בהסכמה וללא תחושת אובדן, הטראומות יקשו עלינו להגשים את השאיפות הללו הלכה למעשה.
כיצד?
כי חלקנו הפנמנו את האמונה שאם לא יהיה לכולם, אז לפחות הצרכים שלנו ייענו.
כי חלקנו הפנמנו את האמונה שמסוכן לומר מה אנחנו חושבות כי נסתכן באיבוד היחסים.
כי חלקנו (הגדול) אומנו לעשות את מה ש'צריך' ולאבד את הקשב לצרכים שלנו ואת יכולתנו לזהות מה אנחנו רוצים באמת.
וכי רובנו המוחלט - לא חווינו את דרך האינטגרציה, את דרך הגם-וגם, ובהיעדרה - לעיתים קרובות אנחנו חווים שצרכינו לא נלקחים בחשבון, וצוברים שכבות של טינה וחוסר אמון ביכולת להגשים את חזון החברה שכולם שותפים לעיצובה.
כמה מאיתנו מרגישות שיש להן הכוח לשנות את סביבת חייהן וליצור אותה בראי רוחם וחלומן?
ובהנחה שאנחנו מזהות את הפער בין הרצון בשינוי לבין חוויית המסוגלות לחולל אותו, כיצד אנחנו מצמצמות אותו?
כמה צעדים מעשיים לתיאוריית שינוי כוללת
לגשת לאתגרים ולחיכוכים שעולים בחיי השיתוף מזווית שמנסה להבין מדוע אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים - מהם הטראומות, הדפוסים והאמונות שהם מביאים איתם, ויצירת ההתנסויות השיתופיות בחיינו מתוך המודעות לאתגרים האישיים והקולקטיביים הללו. רובנו רואים את הדפוסים והאמונות של האחרים גם אם מעולם לא המשגנו את זה כך או דיברנו על זה עם האנשים סביבנו. בדרך כלל הדברים האלה שמעצבנים אצל האחר וחוזרים על עצמם, הם דפוסים שיושבים על אמונות מסוימות. להזמין אנשים באופן אקטיבי לזהות ולשקף את הדפוסים שלהם ושל אחרים, וכאשר הם מופיעים - להתייחס אליהם בדרכים שיכולות להגדיל את האמון אלו באלו ובאפשרות לצעוד לעבר שיתוף גבוה יותר.
לעודד ביטוי כאשר אני מזהה שדפוס שלי מופיע (להבדיל מדיבור אידיאולוגי מכסה כאשר כואב לנו) וכך לחנך לתרבות של לקיחת אחריות.
להעמיק את ההיכרות אלו עם אלו: למשל, דרך ערבי סיפורים שמטרתם שמישהו מהקהילה ישתף את ההיסטוריה האישית של/ו ('קפה, עוגיה והיסטוריה'). יצירה של מרחבי זמן להקשבה סקרנית לסיפורים הביוגרפיים - למשפחה ולמורשת רבת הדורות של המשפחה של כל אחד ואחת מהאנשים שאנחנו קושרים את חיינו בחייהם. היכרות עם הילדות, התפקידים החברתיים שחברינו לקחו על עצמם. עם הרגישויות, הזהויות…לערבים האלה יכול להיות תפקיד משמעותי בהגדלת האמפתיה והעמקת הערבות ליצור נתיבים לשיתוף שלוקחים בחשבון את כולם, כשאתגריהם הם חלק מהשחרור המבוקש ולא הפרעה בדרך לשיתוף.
להכניס לשפה ולמושגים שלנו למידות שקושרות בין האישי, הבין-אישי והחברתי. ככלל, העשרת דרכי ההבעה הרגשית והזמנת הגוף הרגשי למפגש יעשו את הפעולה הקושרת. לצידם, תעוזה להתנסות בדרכי מפגש שחושפות את הקשר ומאפשרות הצצה לדיכוי המתקיים בתוכנו ולאפשרות השחרור מהמורשת הפטריאכלית שלנו ולשלום עם עצמנו ועם אחרים. הלוואי שכאשר נושא הופך טעון - בין אם זה מיניות, ירושות, ילדים, משימות, ובין אם החלטות לגבי חלוקת משאבים ובכלל - נתנסה בצורות מפגש נוספות כמו פורום, מועצה, מעגלים מאחים, קונסטלציה, גישור ועוד ועוד - כדי לאסוף ידע לגבי דרכים אפקטיביות להתמודד עם החומרים שצפים, כך שהאמון יגבר והשחרור האישי והחברתי - יורגש.
[1] “the shift to patriarchy happened for different reasons, in different ways, in the different places in the world where it happened. From a certain point on, it was indeed inevitable, because of the superior capacity of domination-based cultures to conquer and disrupt the functioning of cultures that don’t engage in war. It has been, tragically, a persistent feature of patriarchal cultures that they push outward for more land, more natural resources, more labor power, and/or more markets. As a result, once patriarchy established itself strongly in Europe, it was, indeed, inevitable that it would become a worldwide phenomenon through colonization and conquests. (miki kashtan “From Obedience and Shame to Freedom and Belonging: Transforming Patriarchal Paradigms of Child-Rearing in the Age of Global Warming)
[2] Trauma comes not only from individual adverse childhood experiences, but from 500+ years of colonialism, ancestral wounding, living in a world on the brink of environmental and social collapse, forced migration, genocide, racism, gender oppression, and other epigenetic wounds we carry in our bodies and spirits. (Sarah Peyton)