2.6.21
כיוונתי את החיים שלי לקראת הנסיעה לפורטוגל כל כך הרבה זמן ועכשיו אני כאן חווה את שברו של החלום.
כל יום חושבת שאולי החלום סיים להישבר, ומגלה שעוד לא לגמרי,
שהמשימות שלקחתי על עצמי נשאפות,
והאורגניזם שלי מסרב.
כנראה יש עוד חתיכות לאסוף, ללטף, לנכוח איתן.
הן מסרבות לרצוני להיות מוכוונת מטרה.
הפער בין המטרות הנאצלות שהצבתי לנסיעה הזו, לבין הימים שעוברים בניסיון למצוא כוחות להתחיל מחדש מתמלא בדמעות יבשות.
ארץ הפרדוקסים מתגלה אלי.
כמיהה לקהילה שלא קיימת מתבהרת בעוצמתה.
בדידות שאני יודעת להתהלך איתה כבת לוויה אהובה מדברת אלי לפעמים בקול בוטח.
עכשיו דמעות רטובות מתגלגלות על לחיים.
תודה שבאתן.
הנפש שלי מבקשת שיעורים כואבים של התפקחות וגדילה.
אני רוצה לצאת מהצד השני מאמינה, חדה וחומלת.
עכשיו יש רק את הרגע הזה.
שוב ושוב לחזור להתמסר למה שהחיים מזמנים.
לאמת המגיחה מתוך החיכוכים.
לכבד את הקצב שלי.
את הידע שלי.
את הכאב שלי.
את השתיקה,
ואת כל המילים שלא מצליחות להיכתב מאז שהגעתי לכאן וכל כך קיוויתי שיכתבו.
--
3.6.21
סיימתי שיחת טלפון עם חבר אהוב שסיפר לי שחזר מריטריט שהיה לו כ"זמן חלום".
וחשבתי לעצמי: היו לי הרבה חוויות כאלה של זמן חלום,
ועכשיו אני בריטריט של 'זמן פיקחון',
מתרגלת להחזיק את המתח הפרדוקסלי של פיקחון ואמונה.
חשבתם פעם למה אומרים "החלום ושברו", ולא אומרים "החזון ושברו"?
נדמה לי שחזון לא יכול להישבר. וחלום כן.
המחשבה הזאת נותנת לי כוח: חזון לא יכול להישבר.
החלום הספציפי הזה - הצורה המסוימת הזו של הניסיון להגשים את החזון, עם האנשים האלה, עכשיו - באופן טראגי לא עונה על הצרכים שבשמם נעשה.
ממש כמו ההבחנה בין צורך לאסטרטגיה בתקשורת מקרבת, החזון (כמו הצורך) נשאר המצפן הפנימי. מוחשי עד כמה שניתן ומופשט עד כמה שצריך,
כדי שימשיך להחיות את רגעי ההכרעה היום-יומיים.
אני יושבת עם החזון שלי כמו ש"יושבים עם הצורך" ומסכימים להתחבר לכוח החיים שנע דרכו-דרכנו,
מבקשת להתחבר לעומק הכמיהה לחיים בקהילה אמיתית
קהילה רב-דורית שלכל שלב בחיים מקום ייחודי של כבוד בתוכה. קהילה שחיה בדרכים שמקדשות את החיים בחיבור לטבע, לחושים, להנאה, לריקודים, למוזיקה, למגע, ולטבענו האמיתי האימהי, המעניק, הסומך.
בהקשבה עמוקה למיסתורין ביראת כבוד לבחירה, במחויבות ליחד גם כשקשה בהתמסרות להשיב את האמון כשהוא נשבר.
קשובות לצרכי אחינו ואחיותינו לא משנה כמה רחוקים ושונים הם. נחושות ללמוד מכל מה שקורה בינינו ובעולם. מכירות בכוחן של שאלות תמימות.
מעודדות לומר 'אני לא יודעת מה לעשות' כשמשהו לא עובד.
פתוחות לרוחות מתוך ענווה וידיעה שאנחנו לא יודעות הכל.
גמישות להשתנות ובו-בעת מכירות בצורך באדמה יציבה שיהיה אפשר לצאת ממנה למסעות גילוי. שקופות ובוחרות בדרך הפגיעות והכנות כדי ליצור שלום בינינו. מעירות אלו את אלו לחזור לכוחנו כשאנחנו שוכחות.
יודעות את טעם השחרור והחופש שמגיעים מתוך שייכות אמיתית ערבות אלו לאלו ושותפות לסיכון שבזה, ולסיכוי שבזה.
משחררות בעדינות ובמקצב המתאים בעלות, צבירה, אחיזה מטפחות הרגלים של לקחת רק כמה שאנחנו צריכות, לא יותר ולא פחות. מחזירות את הפחד למקומו הטבעי, כשנשקפת סכנה לחיינו.
מאמינות שאנשים יכולים להשתנות, אמונה שמבוססת על אינספור חוויות שמתקפות את זה, בוטחות בכוחות היצירה והריפוי האדירים של הטבע ושלנו בתוכו.
