אני כאן בפורטוגל אבל חושבת לא מעט על ביתניה.
נדמה לי שאחרי שבועיים בבית הזה בפורטוגל אני יכולה לדמיין איך זה היה בשבילהם להיות שם יחד.
להתרשם ולחשוש מהכריזמה של המנהיגים, לחוש את הכיסופים לשחרור, להרגיש את הלהט שישנו במעבדה אנושית שמערערת לגבי מה שנמצא בספירה ה'פרטית' ומה שנמצא בספירה ה'ציבורית'.
בחוות ההכשרה שלי היה הרבה דיבור אידיאולוגי. אח"כ למדתי שמה שהיה אצלנו היה די ייחודי בעוצמתו, ולא לא אפיין כל חוות הכשרה. היתה אצלנו חבורה חזקה, בעיקר נערים, שהובילה קו מאוד ראדיקלי למרוד בחברה וליצור 'אדם חדש'. אני לא יודעת לומר איפה בדיוק אני התמקמתי בכל זה. זה באמת היה מאוד חי בינינו.
אני יודעת לומר שהרגשתי הרבה מתח ולחץ להשתייך, ושבמידות רבות לקחתי חלק בתרבות הזו בעצמי. אני גם יודעת לומר שהיה לי את האומץ להסתכל גם אז במבט ביקורתי ולתהות בסוף השנה הזו האם התקרבתי להיות יותר מי שאני רוצה להיות בעולם, ולהגיע למסקנה שלא.
לא מזמן פתחתי את העיתון השכבתי הראשון שלנו מהצבא וראיתי מה כתבתי שם. הרגשתי על בשרי את המשמעות של זה שלא טיפלנו בבושה, באשמה והפחד, ותהיתי אם אפילו הגברנו את הווליום שלהם.
כתבתי אז במילים אחרות, במושגים של טרום התקשורת המקרבת, שבלי לטפל בפער בין החזון לבין מבני הנפש הפצועים והפוצעים שהורישה לנו הפטריארכיה - כל מה שנשאר לנו זה להפעיל יותר כוח על עצמנו ועל אחרים ולשחזר את אותה החברה שאנחנו שואפים לשנות.
בשנים אח"כ, היו מתעצבנים עלי בגרעין כשאמרתי שהיה דיכוי גברי בחווה. חשבתי ככה ואני עדיין חושבת.
אני רואה במבט חומל ולא מאשים את הנערים והנערות שהיינו שחוברתו להיות כך, ומכירה במשקל התרבות הישראלית והתנועתית דאז שהמגדר והכוח היה בה שקוף.
מאז אני יודעת שאפשר לחיות בפרדוקסליות - מצד אחד להגשים הלכה למעשה חיי מעגל שבאמת מאתגרים את תרבות הפרמידה והשליטה הדומיננטית, ומהצד השני לשחזר את יחסי הכוח שמשמרים את תרבות השליטה.
צד אחד לא מבטל את הצד השני.
מדי פעם אני תוהה עד מתי אמשיך בדיאלוג עם רוחות הרפאים של העבר שלי בתנועה, מנסה לטעון שמה שאני מבקשת להחיות בתוכנו הוא עצם מעצמותנו שנשכח או דהה.
אני כותבת ומחייכת למחשבה עד כמה בעצם השאיפה שלי הפנמתי את עיקרון הרציפות והמרד היהודי והתנועתי.
עד מתי אגייס את מרקוזה ומה שכתב על עונג וארוס, מנסה להפריד אותו מחלקים בתיאוריה של פרויד שספוגים באי-אמון באדם ובפחד מנשים, ומצדיקים שליטה וריסון.
עד מתי אתלה בגורדון ויחסו לטבע, למדיטציה, להוויה.
עד מתי אאחז בבובר שביקש ליצור חיבורים חדשניים בין היהדות לאנרכיזם, לסוציאליזם, לציונות, לקיבוץ.
ביחס שלו לשלום, לערבים, למדינה.
עד מתי אנופף ברליגיוזיות שהיתה מהותית בכתביו ובשאיפה הבסיסית שהניע אותו לתיקון אדם ועולם?
לקחתי איתי לפורטוגל עותק של נתיבות באוטופיה.
וואו כמה פעמים מופיעה שם המילה רגנרציה.
אני קוראת והרבה מהמילים כבר לא מחיות ומרעידות לי את הלב בכלל. זה מפחיד אותי ובמקביל אני חושבת לעצמי עד כמה התחדשות חיי עם ועולם זו פעולה בלתי פוסקת ולא רק עיון חוזר ונשנה בטקסטים מהמאה שהיתה.
מי מאיתנו תכתובנה עוד נתיבות לאוטופיה הזו? נוספו עוד כל כך הרבה אפשרויות, מושגים, פרקטיקות שחדרו לעולם מאז שנכתב הספר הזה. יש לנו כל כך הרבה רעיונות לחבר ביניהם, לחדש, להגות ולהתנסות בהם. אני באמת מאמינה שבזה קיומנו.
פמיניסטיות מופלאות הסירו את האבק מהיסטוריה שהושכחה וסולפה. ומתגלות עדויות על חברות שיודעו להתחלק במשאבים, לקבל זרים בברכה, להנהיג במעגל ומתוך אמון, לכבד את הטבע והחיות, את הנשים, הגברים ושאר המגדרים, את הילדים, את החיים והמוות.
יש ענף מחקרי ביולוגי שלם שמכיר בקיומה של אנרגיה, בקשר בין מחשבות לרגשות, במלאכותיות ההפרדה בין גוף-נפש-תודעה (epigenetics). יש עדויות לטבענו האוהב והמעניק בהיסטוריה ובביולוגיה ( The origin of Humanness in the Biology of Love). ניפצו את המיתוס שפעם הדרך להניע משאבים כדי להיענות לצרכים היתה באמצעות סחר חליפין (לא היה ולא נברא) ושמכורח ההתפתחות ההיסטורית הטבעית נולד הצורך בקיומו של כסף. (Debt: The First 5000 Years)
ישנם פיתוחים מרהיבים של דרכי התארגנות אנושית מייטיבה ובת קיימא שמשלבים ידע ילידי וידע מודרני. דרכי הנהגה, דרכי קבלת החלטות, דרכי התמודדות עם קונפליקטים, דרכי מיפוי והבנה של המתרחש בתוך אורגניזם, ועוד ועוד… (אם אתחיל לפרט בסוגריים זה יקח חמישה עמודים, עדיף שתמשיכו לעקוב אחרי)
המאה הקודמת השמידה את בני האדם ומשאבי הטבע יותר מכל מאה אחרת. ובכל זאת שורשי היניקה שלנו כולם כמעט גברים. כולם כמעט מאותה המאה. אותי זה מאוד מטריד.
במאה הזו כל מי שיצא למלחמה היה בטוח שהוא צודק והאמת בידיו. אני רוצה שנערער על מבנה החשיבה של הצודק והשיוויוני (והכרח המאבק עליהם) מבלי שנחשוב שזה אומר לשמוט את השאיפה העמוקה שלנו לדרור, ולחברה שבה מענה על צרכי הכל הוא המרכז.
לדור שלנו יש את התנאים שמאפשרים לחפש יותר עמוק אחרי השורשים של ההתרחקות מטבענו השיתופי. השורשים האלו לא החלו בקפיטליזם, והם לא יגדעו מיסודם דרך חיים בקבוצה. בואו נעז לגעת בטראומת חוסר-האונים, הנפרדות והמחסור מלווה את הקיום האנושי כמה אלפי שנים, ומתגלגלת מדור לדור שנולד לתוך המערכות החברתיות שמחנכות לזה ש'אלו החיים'.
אי אפשר לגעת בטראומות האלה כי זה חשוב וראוי. ניסינו וברבים מהמקרים התוצאה היא טראומה נוספת וסידור החיים השיתופיים כך שלא יגרדו את הפצעים.
לפצעי אי-האמון לא אכפת שאנחנו חושבים שזה טוב להיות שיתופיים ורוצים להיות אחרים מכפי שאנחנו.
הם מפחדים. הם קמאיים. יש להם סיבות שורשיות. הם שמרו על שרידותנו אלפי שנים.
לפני שלושה שבועות פגשתי חבורת אנשים מתמרה, שסיפרו על עצמם.
בכל פעם שאחד מהם אמר וריאציה של המשפט 'באנו לחדש את האמון' הרגשתי דקירה בלב.
טקסטים (בעיקר של פסח) מהשנים הראשונות של הקבוצה רצו לי בראש… גרעינים של מציאות חדשה, פחדים קמאיים, 'עולם ללא אימה ייעודנו'... וגם טבנקין והקבוצה כתשובה למאבקיו הפנימיים של האדם, גורדון ו"בני אדם אינם דגים בחבית", אמנות האהבה של פרום, פסיכולוגית המעמקים של יונג…
ובינתיים בתמרה, אחד מהם סיפר שאין אצלהם דבר כזה שאנשים שלא מדברים אחד עם השני. יום, גג יומיים ומכנסים 'פורום' או 'מועצה' (council).
אחרת סיפרה על חזון של קהילה ללא פחד, ועיסוק מתמיד בשאלת ההגשמה של החזון הזה.
עוד אחד מדבר ועוד אחת מספרת,
דקירה ועוד דקירה.
בשלב מסויים פרצתי בבכי
יבבות.
קינה בלתי ניתנת לעצירה.
פומבית.
קולנית, שאני לא יודעת מה היה אורכה.
איפה זה ואיפה אנחנו? האם עדיין נכון לומר שבאנו להקים קהילות אמיתיות שמחדשות את האמון בחיים? באנשים?
"שרון, אנשים לא משתנים" - זה משפט שאחד השותפים למשימה הקודמת שלי (ואדם מרכזי בתנועה) אמר לי ונצרב לי בבשר.
אנחנו הולכים יחדיו שנים. פוצעים ופוצעים אלו את אלו כי אנחנו שרויים בתוך תרבות של נפרדות ומאבק ומחסור.
מה הפרקטיקות שמאחות את האמון כשהוא נשבר?
כמה אנרגית חיים שלנו אנחנו מפנים לחידוש הרקמה האנושית הקהילתית (ולא רק לתיחזוקה)? בעיני ישנו קשר הדוק בין 'משבר ההגשמה' לבין המענה הדל לשאלות הללו.
בתהליכים הקושרים בין האישי, הבין אישי והחברתי נמצאים הגרעינים של המציאות החדשה.
זה מה שחוות ההכשרה עדיין מבקשת להיות.
אני חושבת שאנחנו יודעות שהמפעל שלנו עובר דרך זה, ובזה קיומו.
במקום זה אנחנו ממשיכים בקו הקיבוץ ההוא שביקשנו למרוד בו.
אם באמת רצוננו בחברה שחלוקת המשאבים בה מכוונת צרכים (=מה שאנחנו קוראים לו חברה שיוויונית) - במה יש לגעת כדי שבני האדם ירצו לחלוק משאבים אלו עם אלו? לחלוק אהבה אלו עם אלו? לגדל ילדים אלו עם אלו?
מה יש לעבור כדי לרפא את הניכור והנפרדות ולהשיב את היחד והאחריות?
אם חווית החיים שלנו היא שיש לנו 'צורך' בבעלות ובשליטה, על אף שאנחנו יודעים שאלו ההמצאות אנושיות שהולידו את אי-השיוויון ואי-הצדק,
מה יכול להתמיר את האלימות שיש בנו כשאנחנו חושבים שאחרים טועים ומוכרחים לעשות את מה שאנחנו חושבים שנכון (לזה אני קוראת שליטה)?
ומה יכול לאפשר לנו להשתחרר מהפחד שלא יהיה לנו? איך מרחיבים את הנפש לסמוך על זה שיש מספיק לכולם?
דרושים אנשים אמיצים שעברו דרך הפצעים כדי שידריכו אותנו בעדינות ובנחישות ובחמלה לשיתוף גבוה.
'שיתוף גבוה' זה לא טקסט לקרוא שוב ושוב במיאוס.
זה מסע חקירה בלתי נגמר של איך יוצרים חברה ללא נפרדות,
ללא פחד ממחסור,
חקירה של זיהוי מתי האמון נפגע,
אילו תהליכים יכולים להשיבו,
ומה ניתן ללמוד מזה.
מדאיג אותי מאוד שעבודה עם הצללים שלנו נתפסת כעניין אישי, פסיכולוגי, סדנאי, ניו אייג'י, ולא חלק בלתי נפרד ממה שבאנו לעשות.
האם חידוש המרקם הקהילתי,"תיקון היחסים", השבת האמון בחיים, בבני אדם, בעצמנו ובכוחנו,
הן משימות שלקחנו על עצמנו?
אם כן - במה זה בא לידי ביטוי?
אם לא - מה המשמעות של המעשה החינוכי שלנו? למה אנחנו מזמינים להצטרף?
מה צריך לקרות כדי שנעז ללמוד ולהתנסות בכל הכלים המופלאים שפותחו בעולם כדי לתת מענה לסוגיות הללו?
ושנפתח פרקטיקות כאלה בעצמנו?
בשיא הרצינות אני שואלת. כי יש סיבה שזה לא קורה,
ונבואות הזעם שלי ושל אחרים לא מטפלות בסיבות הללו, צודקות ככל שיהיו.
מה צריך לקרות כדי שתתאפשר יותר התנסות ויותר שונוּת?
לא כזו של 'תן לחיות' שיש לנו בשפע בתנועות, אלא כזו שאשכרה פותחת אותנו ומאתגרת את הליבה של 'מה באנו לעשות בעולם'.
חינכו אותי בקן להטיל ספק. מה יעורר אותנו להטיל ספק ולשאול מה מהדברים שאנחנו ממשיכים לעשות משרתים את החלומות הכמוסים שלנו על חברת אדם אחרת ומה לא?
"אם בקבוצה אתם רוצים או באיזו צורה שהיא, אל תראו בצורה מין חבית, שאתם נכבשים בה, נתמכים איש ברעהו כדגים מלוחים, ובזה אתם מסודרים יפה. בני אדם אינם דגים מלוחים ואין לסדרם בחבית סידור של קיימא. בני אדם יש בהם תנועה וחיים ועולם מלא. הכניסו לתוך הצורה את החיים והעולם, יותר נכון, פלשו את הצורה לכל ספירות החיים ולכל העולמות, אז תתקיים הצורה כהתקיים החיים והעולם. [...] האם כך נוהג הדבר בקבוצות? ובמה, אפוא,יתרונה של הקבוצה? האומנם בזה שבמקומות אחרים יכול להיות עוד יותר גרוע? אמרו מה שתאמרו- יתרון כזה אינו לא לפי הבנתי ולא לפי רוחי".
א .ד .גורדון
אני בוחרת במודע לסיים בשאלות.יש בשאלות כוח. לפעמים יותר מאשר אם מיד עונים עליהן.
שוחחתי היום בזום עם כמה חבריםות מהתנועות השונות על מה שכתבתי.
כמו שהצעד הראשון כמעט בכל חיכוך בין אנשים הוא הסכמה על תיאור המציאות,
כחל הזכירה לי (ולנו) שהצעד הראשון הוא הסכמה להכיר בזה שיש פער בין החזון למציאות.
והצעד הבא - התאבלות על הפער.
את הצעד אחריו אני חושבת שאף אחת מאיתנו לא יכולה לצפות.