היום, 27.5.21, עבר חודש בדיוק מאז שנחתתי בפורטוגל. בשעה הזו ממש עליתי על רכב שכור והתחלתי לסוע לכיוון הבית שלנו בקולוש. אני מרגישה כאילו עבר מאז נצח…
עכשיו אני יושבת ווכותבת מתוך חדרי החדש ששכרתי בעיירה השכנה, ריליקש, אליה הגעתי אתמול בערב.
אני משערת שיש סקרנות רבה לגבי מה שקרה בינינו בקבוצה, ולגבי נסיבות המעבר לעיירה השכנה.
כרגע אני עוד בשלבי עיכול ועיבוד ראשוניים, ואני מאמינה שעוד אספר ואכתוב בהמשך הרבה מחשבות ותובנות בנושא.
בינתיים רק אכתוב שהפער בין החלום למציאות היה לי מכאיב ומטלטל. הרבה אנרגיות הושקעו כדי לנסות לגרום לזה לעבוד, ובכל זאת מרבית הזמן החוויה שלי היתה טרודה ודרוכה. הייתי מאוד קרובה לקנות כרטיס טיסה הביתה.
החיים זימנו לי שוב התעמתות חזיתית עם דפוס הייאוש שלי. ולא נכנעתי הפעם.
אני גאה להסתכל על השבוע האחרון ולראות ששוב ושוב יצאתי מעמדת הקורבן, והצלחתי למצוא את הדרך להאמין שהכוונות של כולם תמימות, שהכל אנושי. ברגעים (שבאו והלכו לכל אורך השבוע האחרון) סמכתי על היכולת שלי לעשות פעולות שייצרו טרנספורמציה בשדה, או לפחות זכרתי שיש עוד אפשרויות חוץ מלהסכים למה שאחרים עושים או להתייאש וללכת. אני חוגגת את המחויבות שלי לָאמת שהאורגניזם שלי נושא איתו, ואת הנחישות להתעקש שמה שעבר עלי בתוך התקופה הזו הוא פידבק משמעותי לניסוי ולחזון של כולנו. המסוגלות שלי לחזור שוב ושוב לאי-אלימות מהווה עדות בשבילי לכמה התחזקה יכולת המנהיגות שלי.
אולי אחת התובנות הגדולות של השהות כאן היא שהרעיונות לא בהכרח מוגשמים על ידי יוצריהם, ושאין זה מבטל את הטעם של התיאוריה בכלל. אני רוצה להטוות לעצמי את הדרך להתבונן על מה שהיה כשדה למידה עצום, ולא לשפוך את התינוק עם המים (לא חשבתי עד עכשיו עד כמה הדימוי הזה מוזר ומטריד…). אולי אני מתירה את כבלי הקשרים כאן, אבל בכל זאת נותרתי מאמינה. ההתפכחות הכואבת הביאה איתה ביתר שאת הזמנה להבחין בעצמי, מבלי לשאת עיניים מעלה לתשובות - איך נראית קהילת החלום שלי? מהן דרכי ההגשמה של קהילות המבוססות עיצוב מערכתי מודע לטובת שחרור אישי וחברתי?
בעקבות המפגש בין בינינו - חבורת NGL וקהילת תמרה (מפגש שנמצא עדיין ראשית דרכו) התחדד לי עד כמה המפגש בין קהילות שונות הוא הכרחי כדי להביא לצמיחה ולהתפתחות. לכל קהילה יש נקודות עיוורות, מבפנים קשה לראות אותן, יש למה שמתרחש היגיון פנימי שבתוכו אנחנו פועלים וכמעט בלתי אפשרי להטיל בו ספק.
כחלק מתהליך זיהוי החוזקות שלי ו"מה שלי לעשות בעולם" - התבהר לי שעובדת היותי חברה בכמה קהילות שונות היא מתנה ייחודית שאני נושאת איתי בבואי לכל אחת מהן. מתנה, שעל אף שלעיתים מזמנת מורכבות ובדידות, היא קודם כל מאפשרת לי לחלום ולהגשים: לראות את האפשרי והלא ממומש, לתת לזה מילים, לשרטט את הנתיבים ללכת לשם, ולהזמין להצטרף אלי.
אני מחזיקה המון ידע וניסיון מתוך חוויות החיים שלי: ההתנסות בתנועה לאורך השנים, התקשורת המקרבת, איסתה וקהילת המיניות המקודשת, רוג'ום, סטודיו תמרה, NGL, מפגשי הלימוד והליוו של חברי התנועות השיתופיות, ומה שקרה כאן בפורטוגל - בבית המשותף ובמפגש שלנו עם קהילת תמרה - כל אלה נמצאים בתוכי, ואני מרגישה שהגיעה העת לכתוב ולמסור את הידע הזה.
אני יודעת עד כמה התרבות מעצבת את מה שנדמה לנו שהם בני האדם ואיך הם יכולים להיות אלו עם אלו. אני חווה על בשרי עד כמה מה שנדמה כהתנהגות אנושית הוא נזיל ותלוי. אני מכירה מקרוב איך שפות שונות מעצבות חשיבה שונה, דפוסי התנהגות שונים ואמונות שונות על החיים ועלינו בתוכם. יש לי את הפריווילגיה להקדיש את זמני הנותר כאן לכתוב את מה שאני יודעת…