"אבן מונחת במקום שמניחים אותה,
לב האדם תמיד מפרכס, תמיד זע ונע.
בניין זה טעון תמיד התחדשות, בדיקה ובחינה,
ותמיד יש לשאול אם הקו נטוי לקראת החזון..."
(ברל כצנלסון, כתבים, כרך ט')
בשנה האחרונה אני חלק מקהילה לומדת שמבקשת לחולל "ניסויים" (במילותינו: התנסויות) שיבחנו את הדרכים, הכלים והמושגים לקרב את החזון שלנו לידי הגשמה. אנחנו עוסקות בפיתוח ועיצוב תהליכים שיאפשרו לנו "להזריק" לחיינו פולסים קבועים של חזון, של אנרגיה יוצרת ומחייה, שיגדילו את יכולתנו לחיות את המתחים של הגשמת חזון בתוך המציאות הנוכחית.
את הציטוט של הרצל - "כל מעשה אדם תחילתו חלום וסופו חלום" הכרתי בתנועה. מהחומר הזה קורצתי. כל הסיפור הזה של להיות תנועה שיתופית הוא אסופה של אינסוף מעשים שתחילתם חלום וסופם חלום. עברתי עשרות פעולות בתנועה על חלומות, על אוטופיה, על ייעוד, על 'הגשמת הרוח במציאות הנוכחית' ועוד ועוד. אני כותבת ומלמדת כי אני מאמינה שאנחנו מלאים בכוונות הללו, וממעטים במושגים ובכלים שיאפשרו להיטיב לחיות אותם.
לא מזמן ערכתי ניסוי: פגשתי צוות תנועתי והזמנתי כל אחד/ת מהם לכתוב את החזון שלו, בכל גודל ורוחב שיבחר (לצוות, לחברה, לתנועה, לעצמו… מה שעולה באופן אורגני מוזמן). להפתעתי - רק שניים מתוכם כתבו. השאר – לא.
בין הדברים שנאמרו לי ביחס להזמנה הזו היו:
"אני חושש שנגלה שמה שאני מדמיין ומה שאתם מדמיינים לגבי התנועה הוא כל כך שונה שלא נבין מה בכלל יש לנו במשותף",
"עזבו אותי מהשיחה הזו, אין לי מושג מה החזון שלי אני עסוקה בלגדל ילדים ולעשות את המשימה שלי",
"לא מתאימות לי שיחות כאלה בצוות, יש לנו דברים דחופים על סדר היום",
"זה אינטימי מדי כדי לשתף אתכם בפורום הזה, אני לא חושב שהיחסים בינינו במקום כזה כרגע",
"מה קשור חזון לאיפה שהחיים שלי כרגע, אין לי מה להגיד על זה, אני עמוק בתוך הקשיים והכאבים שלי",
"לא עלה לי משהו בראש, לא מבינה איך לגשת לזה בכלל, מעדיפה לא להשתתף".
בגלל ההסכמה לפגוש את מה שעלה מהא.נשים - ולא לנסות לשכנע אותם או להתבאס על 'חוסר שיתוף הפעולה מצדם', מצאתי את השיחה הזו חושפת ומלמדת להפליא.
השיחה הזו לימדה אותי כמה המרחב הזה שמזמין לחלום ולשתף בחזונות מצריך אנרגיה רבה, בחירה, היערכות פנימית, ועדינות אין קץ כדי שיהיה אפשר להתחיל ולקלף את שכבות ההגנה שעוטפות אותנו.
אז מה שקרה הוא שבמקום לדבר על החלומות שלנו, דיברנו על שכבות ההגנה הללו.
לפני השיחה הזו לא הבנתי שאנחנו מגנים על עצמנו מפני כניסה למרחב חזון…
מוזר, לא? למה שנגן על עצמנו מפניו? להיכנס למרחב שמדמיין וחוזה יכול לפגוע בנו?
אני לא חושבת שמישהו חושב כך.
מה שכן, התחוור לי עד כמה רק עצם הניסיון לחזות מחבר אותנו לכאב לא מעובד שקיים בנו. עד כמה לשהות בתוך מרחב חלימה יכול לערער מה שאנחנו עושים בהווה, ועד כמה שיתוף בחזון שלנו חושף את פגיעותנו.
הרבה דמעות זרמו בשיחה הזו. מה שברור לי הוא שהחשיפות הזו, וכל הלמידה שהתלוותה אליה, לא היו מתגלים אם לא הייתי שואלת "מה החזון שלך?".
בניסיון להבין את מה שהתרחש שם בשיחה, המטאפורה שעלתה לי היא שמה שהזמנתי אותם לעשות הוא לקפוץ מעל לצוק, מבלי שממש מובן להם מה מחכה בצד השני ולמה זה ממש חשוב בשבילהם לקפוץ. אבל בעיקר בלי לקחת בחשבון שהם כבר קפצו מעל הצוק הזה הרבה פעמים בעבר, ונחבלו קשות בדרך לצידו השני. אני לא בטוחה שהאנלוגיה הזו עד הסוף תופסת את המורכבות של המנגנון הפנימי שאני מנסה לתאר...
נראה לי שהמנגנון שמגן עלינו מפני שהות במרחבי החזון שלנו אומר, גם אם לא באופן מודע, משהו כמו: אם אעצום את עיני ואדמיין שוב את המרחב שאני כמהה להיות מוקפת בו, יצופו נהרות של כאב על מה שהם חיי (וחיינו) כרגע. אולי אפגוש שוב את הכעס על כל מה שמונע ממני לחיות כך, אולי אפגוש את חוסר האונים שאני חווה מול המרחק והפער בין מה שאני יודעת שאפשרי לבין מה שיש, ואולי אפגוש את ערימות הייאוש שנצברו בתוכי מהפעמים שניסיתי לחיות את החזון שלי ולא הצלחתי.
חזון מעצם טבעו מביא איתו את הבחינה של מציאות חיינו הנוכחית ומערער על המוסכמה שדברים צריכים להיראות כפי שהם. אני חושבת שיותר מהכל שאלת החזון מפגישה אותנו עם המשמעות של מה שאנחנו עושות ביום-יום, וגם עם איך שאנחנו עושות דברים. כשאין חיבור ברור בין החזון שלי לבין איך שאני חיה כרגע, לדבר על חזון מעורר בנו אימה, שמא עצם הדיבור ינקז מאיתנו גם את טיפות האנרגיה שמאפשרות לנו להמשיך ולעשות את מה שאנחנו כבר עושות.
אני ממש יכולה להבין את האיום הפוטנציאלי. אנחנו נאלצות להשקיע כל כך הרבה אנרגיה רק כדי להחזיק את הראש מעל המים, להתקיים ולתפקד בתוך המערכות האנושיות שנולדנו לתוכם, שעיסוק בשאלות פרקטיות - במשימות וביעדים מרגיש הכרחי, ובוודאי יותר אפקטיבי ורלוונטי מאשר לדבר על החזון שלנו עכשיו.
ובכל זאת השיחה לא הותירה אף אחת אדישה והאירה מקומות חשוכים. איך זה?
בעיני נגענו בצורך שקיים בכולנו, גם אם מסתתר תחת שכבות אבק כבדות. אני רואה בחזון צורך אנושי לכל דבר; ממש כמו חופש, תשומת-לב, קהילה או מגע. הוא קיים בנו מעצם היותנו יצורים בעלי תודעה שחושבים ומייחסים משמעות לפעולות (ולא רק הווים אותם).
למעשה, אני חושבת שביסודם של רבים מהדברים שמעוררים בנו רגשות לא-נעימים, לרבות אלו שתיארתי קודם, מסתתרות פיסות מהחזון שלנו; הסיבה שכואב לנו היא כי הכמיהה שלנו, החזון שלנו, לא עולה בקנה אחד עם מה שקורה כרגע. העניין הוא, שלרוב אנחנו לא עוקבים אחרי הרמזים שהכאבים (הכיווצים הגופניים) משדרים לנו, עד שנגיע לחיבור לחזון שבבסיסם.
אחת הנשים בצוות שפגשתי (זו שהגיבה להזמנה לכתוב חזון ב"מה הקשר בין איפה שאני כרגע לבין חזון"), המשילה את חווית החיים שלה לעבודה סיזיפית וקשה של קטיף בטטות שנמצאות עמוק בתוך האדמה, בעוד שכתיבת חזון מתחברת לה לעיסוק בספירות הגבוהות של הקיום. מבחינתה העיסוק בחזון הוא דבר שיכול להתאפשר לך רק כשאת בשיאך, מלאה בחיות ובכוחות יצירה. להיות לצידה וללוות אותה עם האֶבֵל שהתעורר בה ברגע הזה, היה מוביל אותה להיות בקשר עם חלק מהחזון שלה שנמצא בבסיס הצער; חזון שבו יש לבני אדם את המרחבים הדרושים להם כדי להתאבל, וניתנת להם התמיכה הנחוצה להם כדי לעבד את האבל בדרכים ובמקצבים שלהם.
תיארתי קודם את כאב ההיווכחות בפער העצום שבין החלומות שלנו לבין המציאות שבה אנחנו חיות. בתוך זה נדמה לי שהשאלה על החזון האישי שלנו מטלטלת בייחוד, כי ממש לתאר ולצייר את החזון שלנו בדמיון - מפגיש אותנו עם פער שקיים גם בתוכנו. הפער איך שהיינו רוצות להופיע בעולם, לבין המקום שבו אנחנו נמצאות כרגע. או: הפער שמתקיים בין הערכים שלנו לבין איך שאנחנו מתנהלות בפועל.
לדוגמא, בתהליך שאני עברתי עם ניסוח החזון שלי (ממנו גם חילצתי את הערכים שלי), הערכים שהגיחו בבהירות מתוכי היו "אמון" ו"להיות עם מה שיש". אלו מכם שמכירים אותי, יודעים שלעיתים הערכים האלה אינם מתממשים דרך פעולותיי. ברגעים מאתגרים, לא אחת קורה שאין לי נגישות אליהם כדי שיהוו לי מצפן מכוון. ברגעים הללו אני פועלת מתוך דפוסים של ניסיון לשלוט על הסיטואציה ורעיונות לגבי 'מה צריך להיות'.
כשאני נפגשת עם הפער (בין הערכים שלי לבין מה שאני כרגע) במלוא עוצמתו - יש כאב גדול.
את הכאב הזה אוּמָנוּ כולנו שלא להסכים להרגיש. במקומו, כחלק מהיכולת להמשיך ולתפקד בתוך העולם כפי שהוא, אנחנו ממלאים את הפער בשיפוטים - עלינו ועל אחרים. השיפוטים כמו מסיטים את הכאב, ומבקשים להסביר לנו שאם נדע להצביע מי האשם בפער, נוכל להמשיך ולהתקדם, ולהשיב את הסדר (הקיים) על כנו.
כשאנחנו ממלאים את הפער בין החזון למציאות בשיפוטים, המחיר הכבד שאנחנו עלולים לשלם הוא בהיחלשות כוחותינו, במרירות, ובציניות, ואולי יותר מהכל - בצמצום היכולת לחלום ולהאמין שאפשר, כדי שיכאב פחות.ואז, כשהחזון לא חד בדמיוננו - אין לנו מאיפה להביא את המשאבים לעצב ההווה בדמותו. במילים אחרות - אנחנו מתרחקות מיכולתנו לחיות את החזון שלנו כרגע. אנחנו מתרחקות מהגשמה.
החלופה האחרת שאני רואה לזה היא למלא את הפער בדמעות[1]. להיכנע לעצם קיומו של הפער כרגע, ולכאב ולצער שנלווים לזה. הדימוי הרווח הוא שאם נאפשר להכרה שזה המצב כעת לחלחל באמת, אולי נתקע שם ולא יהיה לנו מאיפה לשאוב את הכוח לשנות. בניגוד לזה, החוויה שלי היא שוב ושוב, שדווקא הדמעות הנלוות להסכמה להכיר בפער, מחברות אותנו לאנרגיית החיים שלנו, ויוצרות תנועה חדשה לכיוון החזון.
אני רוצה להזמין אתכם להרהר בשאלות הללו, כי אני חושבת שנראה שם דפוסים המשותפים לכולנו:
מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברתם עם הא.נשים סביבכם ותיארתם את החזון והחלום שלכם לאורגניזם שאתם חלק ממנו? יהיה זה הצוות, הקבוצה, הקיבוץ, התנועה?
ומתי הייתה הפעם האחרונה ששוחחתם עם הא.נשים סביבכם על התלונות שיש לכם.ן על מה שקורה באחד מאלו?
בכנות ובצער, וללא האשמה, אני לא יודעת לומר מה החזון שלנו לקיבוץ שאני חלק ממנו. וגם לא לקבוצת הקבוצות ברביד (שהיא פילוח של הקיבוץ).
האמת שמעציבה אותי עוד יותר היא שאני גם כמעט ולא יודעת מה החזון שלי לקיבוץ ולקבוצת הקבוצות [2]. מה שאני כן יודעת, הוא שיש בתוך כל אחד ואחת מאיתנו חזון כזה, ושישנם תהליכים שתומכים בהתעוררותו לחיים. החזון, בין השאר, מתווה את הכיוון אליו אנחנו מבקשות ללכת. ככל שהוא חי במילים ותיאורים ברורים יותר, כך גדל כוחו להשפיע ולעצב את היום-יום.
דונלה מדוז, מדענית סביבתית, מחנכת וסופרת, נאמה נאום יוצא דופן בחדותו על ההכרח שהיא מוצאת בקיומו של שיח חזוני בקרב פעילים לשינוי חברתי וסביבתי [3]. דרך סִיפּוּרָהּ האישי על מפגש פסגה שערכה עם אנשים שמשימת חייהם לשים קץ לרעב בעולם, היא נוכחה עד כמה ישנו הבדל מהותי בין היכולת שהייתה להם לתאר את הכיוון ממנו הם רוצים להימנע (עוני ורעב) לבין היכולת והרצון שהיה להם לתאר את הכיוון אליו הם רוצים ללכת (?).
באותו הנאום היא אומרת:
"אולי יותר מכל קבוצות פעולה אחרות נכשלו פעילי הסביבה בהצגת חזון. רוב האנשים מקשרים בין הגנה על איכות הסביבה לבין הגבלות, איסורים, הסדרים והקרבה. למרות שזה כמעט ולא נאמר במפורש, התמונה המקובלת ביותר של עולם בר-קיימא היא תמונת עולם שבו כנראה יהיה שלטון ריכוזי וחמור ורמת חיים חומרית נמוכה - עולם ללא הנאות. אני לא יודעת אם הרושם הזה נפוץ כל-כך מפני שפוריטניות היא המודל הממשי, אם כי בלתי מוזכר ואולי אף תת-מודע במוחם של פעילי סביבה, או מפני שהציבור, בהיותו מושפע עמוקות מפרסומות, לא יכול לדמיין חיים טובים שאינם מתבססים על צריכה פרועה ובזבזנית. יהיה החזון אשר יהיה, כמעט אף אחד לא מדמיין עולם בר-קיימא כעולם שיהיה נהדר לחיות בו".
אני לא יכולה שלא לראות את ההקבלה אלינו.
נדמה לי שסיבה מרכזית שבגללה התנועות לא מצליחות להוות מגנט להגשמה כפי שהיינו רוצים שהן יהיו, קשורה בזה שאנחנו לא מטפחים מספיק את היכולת לחזות ולדבר את החזונות שלנו, אלא בעיקר את היכולת לבקר את אי-הצדק ולהיאבק נגדו.
היכולת להצביע על מה אנחנו לא רוצים לא מזינה אותנו בכוחות של ארוס ויצירה, כפי ששהות בתיאורי חזון מולידה. חזון חי מזקק ערכים, מוליד מטרות, מדייק משימות, יעדים והתנסויות נהירות.
בשבילי, חזון מרטיט ומחייה הוא הרבה מעבר ל"חברה ברוח החברותא" או "עולם ללא אימה" (נכתב עם יראת-כבוד רבה לניסיונות האלה, שהם כור מחצבתי וחלק ממני)[4].
ב-2015 התכנסה הוועידה העשירית של תנועת הנוער העובד והלומד. אני רואה את המאמצים שהתרחשו אז במטרה לנסח את ייעוד התנועה[5] כניסיון משמעותי מאוד בכיוון הזה. דמיינו לכם,ן שכל מעגל שמתאסף אצלנו היה נפתח בהקראת חזונו ומטרתו. שהיו לנו מילים לתאר איך אנחנו מדמיינים שנראית קהיליית קהילות ישראלית שכזו? ומה דמותו החלומית של קיבוץ שהוא חלק מתנועת דרור ישראל, שבתוכה נמצאת הנוער העובד והלומד?
דמיינו גם שאחת לתקופה, כל מעגל שאנחנו חלק ממנו מתכנס להתבוננות על ערכיו ודרכי הפעולה שלו במטרה ללמוד ולהשתכלל באשר לדרכים להיות יותר בתואם עם ערכינו. מתכנסים כדי לכייל את הקו שיהיה אכן נטוי לקראת החזון...
בחבורה שמחזיקה את הניסוי שאנחנו מתכוננים לקראתו בפורטוגל, בכל שבוע אנחנו מתחילים את מפגש הצוות בקריאה משותפת של החזון והמטרה שלנו, ולפעמים גם את ערכינו [6]. מה שקורה בינינו אח"כ היה מתעצב אחרת לחלוטין אם היינו מתחילים את הישיבות ברשימת הדברים שעל סדר היום. כשאנחנו קוראים את החזון, אני מרגישה כאילו אני נשלפת מהביצה התובענית של המציאות, מתעוררת, נזכרת, נקשרת, מתכווננת ליחד שלנו. לפעמים אני מתמלאת התלהבות, לפעמים אני דומעת על הפער. כל מקרה, הרגעים האלה מפגישים אותי עם איפה אני עכשיו ביחס לחלומנו המשותף. וההווה זה המקום היחיד ממנו אפשר להתחיל לזוז לאנשהו.
הייתי רוצה שנטפח את היכולת להכיל מגוון חזונות בתנועה, כדרך להעצים את היחד שלנו ולשזור בין היחידים לאורגנים שהם חלק מהם. שנעודד באופן פעיל ונוליד את המרחבים שיתמכו בחברים.ות בתנועה לתאר באופן מוחשי איזו מן חברה הם רואים בעיני רוחם. תיאורים כאלה שימשכו אנשים אלינו, שירטיטו לבבות נוספים שרוצים בזה גם. שימגנטו את אלה שרואים אפשרות לחיות את החלום הזה איתנו, גם עכשיו בתוך המערכות הקיימות.
אני רוצה שיהיה לנו מלא מה להגיד על איך אנחנו חולמים שהקיבוץ שלנו יראה בעוד חמש ועשר שנים. אני רוצה שהדיבור על זה ימלא אותנו באנרגיה ובחיות ויכוון את העשייה שלנו ביום-יום. אני חולמת על תנועה שבה השיח הזה ער בסלון הקבוצות, וער במרחבים המשימתיים, ויותר מהכל - תופס נפח מרכזי בכל ימי הלמידה.
הנה, ברגע הזה חשפתי פיסה מתוך החזון שלי. יש לי עוד הרבה מה להתאבל על הפער בין החלום שלי למציאות חיינו. כשאני נותנת מקום לצער, מתאפשר לי להבין מהי המסוגלות שלי כרגע, להעריך את מצב העניינים סביבי (שכולל את הערכת התנאים הנוכחיים והמסוגלות שלנו כקיבוץ וכתנועה), ומשם לשאול את עצמי - איך נראה צעד לכיוון החזון בתוך מה שאני מזהה כאפשרי?
מה שאנחנו מבקשות לעשות דרך מסגרת ה'היערכות לקראת חזון' הוא להנגיש את האפשרות להתנסות בכלים ובתהליכים האלה, ולדייק מתוך הניסיון עוד ועוד למידה.
כמעט ואי אפשר לעשות לבד את התהליכים שמאפשרים לנו להתחבר לחזון ולקום כל פעם מחדש אחרי שהפער מכה בנו; אֵבֶל זקוק לעֵדוּת כדי לעבור טרנספורמציה. חזון נועד להיות מוגשם בתוך יחד.
ככל שתהיה לנו יותר תמיכה - נוכל לחזות עולם ראדיקלי יותר מזה שאנו חיות בתוכו ולטפח את היכולת ליצור את החיים שאנחנו רוצות. התמיכה הזו כוללת את הכלים, המושגים, המלמדים, המפגשים, המרחבים והזמן לעסוק בכל אלו. סדרת המאמרים שאני כותבת נועדה להיות חלק ממערך התמיכה הזה. הכתיבה והלימוד הם החלק שלי, שביכולתי לעשותו, לקראת החזון.
[1] בקרוב יתפרסם מאמר של אמה קואלי בנושא, ואשים כאן קישור אליו
[2] זו הסיבה שהתחלתי לכתוב סיפורי חזון לתהליכי הלמידה וההתנסות של התנועות, וכינסתי חברים וחברות בקבוצת הקבוצות להתבונן ולחלום את דרכי ההתמודדות שלנו עם קונפליקטים. [3] את הנאום המלא אפשר לקרוא בעברית כאן, ולצפות בו כאן
[4] הנה למשל החזון, המטרות והמשימות שלי, מעודכן לדצמבר 20. [5] "ייעודה של תנועת הנוער העובד והלומד יונק את תוקפו וחיותו ממגילת העצמאות, לפיכך אנו קובעים כי: תפקידה ההיסטורי של הסתדרות הנוער העובד הוא ביסוסה ופיתוחה של מדינה יהודית-דמוקרטית, אשר גרעינה הקשה הוא קהיליית קהילות ישראלית המורכבת משותפות מבחירה של ערבים, יהודים, דרוזים, צ'רקסים וקהלים נוספים ללא הבדל דת, גזע, מין, מגדר והעדפה מינית. קהיליית קהילות החותרת להגשמת ייעוד של חברה ברוח החברותא, שערכיה שוויון ערך האדם, סוציאליזם, פמיניזם, שיתוף, צדק, ציונות הרצלאית, דמוקרטיה, הגנה, עבודה ושלום. קהילייה המבקשת לייסד חברת אדם- מופתית ששורשיה נטועים בערכי הנצח של מורשת הנביאים, ובמיטב ערכיו של ספר הספרים. תנועת הנוער העובד והלומד תחתור להוות את גרעינה הקשה והחלוצי של קהיליית קהילות ישראלית על ידי ניסיון להקים בקרבה חברת מופת של ילדים, נוער וצעירים תוך שימת דגש על המרד בעוולות האדם והחברה, ועל הגשמה אישית וקבוצתית של הייעוד באורח חייה".
[6] אפשר לקרוא אותם כאן, מעודכנים נכון למרץ 21.