כשהתחלתי להסתכל על ארגונים במבט מערכתי שמחפש אחר ההסכמים שמתקיימים בהם, העולם נראה לי אחרת פתאום. ההתבוננות על ההתארגנות האנושית באמצעות המושגים הללו נחוותה כאילו בלעתי את הגלולה האדומה במטריקס, ועכשיו יש לי את היכולת לראות את הנתיבים הנסתרים שמקדדים את איך שאנחנו מתפקדים. הבונוס היה שההבנה הזו הביאה איתה גם את האפשרות לכתוב שורות קוד אחרות בעצמי, או במילים אחרות - להמציא ארגונים מחדש.
מהם הסכמים?
לכל אחד מאתנו יש כמויות עצומות של ידע סמוי ואין צורך שהוא יעבור דרך המערכת המפרשת המודעת שלנו כי זה יהיה בזבוז עצום של משאבים. הידע מאוחסן בתוכנו ונשלף אוטומטית מהרגע שנוצרה אצלנו מסקנה שכך עושים דברים. בצורתו החברתית, הידע הזה הוא בעצם אוסף של הסכמים לגבי איך עושים דברים, מתי, למה, עם מי.
כל ארגון מתפקד באמצעות הסכמים (1). רובם נלמדים בדרך החיקוי והניסוי (מתוקף השהות באותם המרחבים), חלקם עוברים כתורה שבעל-פה, ומקצתם כתובים ומנוסחים. הסכמים מופיעים בתור דפוסי התנהגות, לא בהכרח כאלה שבחרנו בהם או כאלה שאנחנו בכלל מודעים להם, והם הנתיבים הבסיסיים שבאמצעותם מובנים, מאורגנים ומסודרים חיינו.
בכל התארגנות אנושית - יהיה זה צוות עובדים, קבוצת חברים, מדינה, מערכת זוגית ומשפחה או תנועה חברתית - ישנו אוסף של הסכמים סמוים (=מערכות) לגבי הדרכים בהן מתקבלות החלטות, מזיזים משאבים, מעבירים מידע, מתמודדים עם קונפליקטים ונותנים משוב.
את ההסכמים, או הנתיבים הללו הפנמנו מתוך חוויות העבר שלנו, ובכל פעם שאנחנו משחזרים את הנתיבים המוכרים לנו - אנחנו מקבעים אותם.
מדוע להִתחַקוֹת אחר הידע הסמוי הזה ולהופכו למודע? כי התבוננות על ההסכמים שאנחנו מתחזקים מבלי משים יכולה לאפשר לנו לשנות את אלו שאינם משרתים אותנו. לא נולדו לתוך עולם שעובד לכולם, כזה שמערכותיו משרתות את צרכינו ותורמות לשגשוג בר-קיימא. המערכות שאנחנו חיים בתוכן הן אלו שמשמרות את המציאות הנוכחית ואת הנרטיב הרווח - שעולם כזה אינו אפשרי. המערכות הללו מורכבות מאוסף של הסכמים, שחשיפתם היא צעד הכרחי לשחרור מאשליית התמד קיומם.
בכל התארגנות משאבים מחולקים, קונפליקטים עולים, החלטות מתקבלות, מידע מועבר, וצורה כזו או אחרת של פידבק מתקיימת. השאלה היא איך אנחנו מגיבים לסוגיות שעולות סביב כל אחד מה"תחומים" הללו. המערכות שאנחנו פועלים בתוכן, על שלל הסכמיהן הסמויים, מכתיבות את טיב שיתוף הפעולה בינינו והן המעצבות הדומיננטיות של ההתנהגות שלנו;
מהמערכת הכלכלית ירשנו את העיקרון המארגן שבו "הגיוני" שמשאבים מועברים למי שכבר יש להם, ולא לעבר מי שיש לו צורך ממשי בהם.
ממערכת המשפט ("הצדק") ירשנו את הענישה כדרך מרכזית לעיצוב התנהגות, את החלוקה לטובים ורעים, ואת השופט, התביעה וההגנה.
ממערכת המשילות ירשנו את "הכרח" הפעלת הכוח כאמצעי לתת מענה לצרכנו ואת אופן החשיבה הבינארי של "או -או". כתוצאה מאלו קיבלנו את דרך הפשרה כאידיאל שמשתקף בהצבעת רוב שכופה את רצונו על מיעוט, ואת "גזירת הגורל" של דרך המאבק בין קבוצות בעלות "אינטרסים" מנוגדים.
כל תחום בחיינו שלא יצרנו אליו נתיבים חלופיים מפורשים - הוא תחום שירשנו את ההסכמים הקיימים לגביו. לכן ככל שהחזון שאנחנו מבקשות להגשים רחוק יותר מהסדר החברתי הקיים (=מההסכמים הנוכחיים הקיימים בחברה לגבי מי עושה מה, איך, מתי ולמה), כך נזדקק למערכות חלופיות מפורשות כדי לחיות את החזון הזה.
אנשים המבקשים להמציא ארגונים מחדש כך שיהיה שיתוף פעולה מיטיב בין חברי וחברות הארגון למען הגשמת המטרה המשותפת לרוב חווים את הפער בין הרובד המוצהר (הכוונה ליצור ארגון "צודק"/"שיוויוני"/"מגוון"/אחר) לבין הרובד הנחווה (ההסכמים הסמויים שמתקיימים בפועל). הפער הזה צפוי להוליד כעס, ציניות, ריחוק, יריבות ואף ויתור. גם הנתיבים האלו הם חלק מההסכמים שירשנו לגבי דרכי התגובה שלנו לפער בין החזון הרצוי בעינינו לבין המציאות הנוכחית.
מיפוי המערכות השונות בחיינו יכול לאפשר לנו להתבונן על ההסכמים שאנחנו מקיימים במסגרתן, ולבדוק - מה מהם מיטיב איתנו, מה מהם משחזר דרכי התארגנות שמקשות על שיתוף הפעולה הרצוי לנו, ואילו הסכמות חלופיות יאפשרו לנו לתת מענה ליותר מצרכינו.
השרטוט שלפניכם נועד להוות כלי מסייע למפגשי מיפוי שכאלו. השאלות הכתובות בכל מערכת מעודדות חשיבה רפלקטיבית על ההסכמים הסמויים שמתקיימים בארגונכם, ודרכן ניתן לדון באופן תיאורי בתמונת המצב המשותפת המתגלה:
ארגון לומד - מפגשי התבוננות רפלקטיבית כדרך ליצירת הסכמות מודעות
לפני שנה וחצי הזמנתי חברים וחברות מהקיבוץ שאני חלק ממנו למפגשים שמטרתם התבוננות משותפת על מערכת ההתמודדות שלנו עם קונפליקטים (שרובה ככולה מורכבת מהסכמים לא מפורשים). רציתי שנשאל את עצמנו במשותף איך אנחנו מגיבים לקונפליקטים? האם יש קווי דמיון בין דרכי התגובה של כל אחד ואחת מאתנו? מדוע? וכעת שדוברו, מה מההסכמים הללו אנחנו רוצים לשמר או לשנות?
בין ההסכמים הלא-מפורשים שעלו בשיחות בינינו לגבי דרכי ההתמודדות שלנו עם קונפליקטים התגלו תגובות רווחות של התעלמות, הימנעות, בהלה, ויתור או מאבק. לצידן, מגוון הסכמים לא-מפורשים של שפיטת האחר/ת, סיווגו כ-צודק או לא צודק, איסוף אנשים אחרים בקהילה למחנה שמסכים איתך, תמיכה במציאת דרכים שיאפשרו לאנשים לא להיפגש אלו עם אלו, וניסיונות גישור למיניהם שמטרתם לפתור וליישב את הקונפליקט.
שלא במקרה, מערכת הצדק שגדלנו לתוכה מבוססת בחלקה על הסכמים דומים. כאשר מתחילים לראותם כהסכמים ולא כ'טבע ההתארגנות האנושית', מתחיל להיות מסקרן לבחון מה יוצרת החלוקה לתביעה, הגנה ושופט/ים? מה מתרקם בתוך קהילה שבה השאלות שמובילות את תהליך עשיית הצדק (באופן לא מודע) הן: מי פגע במי, מה חומרת המעשה בעינינו, ומה מגיע לו בתגובה?
במילים אחרות - אילו מענים מתאפשרים (הן לצרכי המעורבים הישירים בקונפליקט, והן לצרכי הקהילה שהם חלק ממנה) כאשר ההסכמים של מערכת צדק מבוססים על יישוב הקונפליקט דרך דין וענישה? ואילו לא?
זיהוי ההסכמים והעלאתם למודע אפשרה לנו לראות כמה מהנחות מוצא שמנהלות אותנו, ויושבות בבסיס תגובותינו. שתיים שבלטו לי במיוחד היו "קונפליקט הוא בעיה שיש לפתור או מצב שיש להשקיט", ו"קונפליקט = סכנה".
מעגלים מאחים בברזיל כמודל השראה ליצירת מערכת חלופית
"עיירות הפָאבֶלָה המוזנחות של ברזיל הן מהמקומות עתירי-הקונפליקטים והמסוכנים ביותר בעולם. בריו בלבד, 5,000 איש מתים כל שנה כתוצאה מפשעי ירי. דומיניק בארטר, שהתמחה בצדק מאחה מתוך השכלה עצמית, התעלם מהסכנות הללו ובאמצע שנות ה-90 נכנס לפאבלות כדי ללמוד, להקשיב ולהציע באופן הדרגתי דיאלוג בין תושבים, חברי כנופיות והמשטרה. מטרתו לא היתה לשכנע אותם להשתנות, אלא לחקור האם יש דרכים נוספות שבהן ניתן להגיב לקונפליקט מלבד אלימות.
בתחילה, היחידים שהיו מוכנים לדבר איתו, היו ילדים קטנים בפינות רחוב. עם הזמן , גם ילדים בוגרים יותר, שמרביתם כבר נהגו לבצע שליחויות למען כנופיות הסמים השולטות בקהילות, החלו להיות מעורבים. הם הביאו בני-נוער ובסופו של דבר גם מבוגרים לשיח. כשהבחין שהתפישות המוקדמות שלו והכמיהה שלו לעזור, הפריעו לעתים קרובות ליצירת שותפות משמעותית ודיאלוג, התמקד דומיניק בהקשבה לבקשות של אלה שפגש, או לרעיונות שעלו מהשיחות עמם. דבר זה בנה אמון. ומתוך כך, התושבים החלו להיפתח לגבי הנושאים הקשים שעמם התמודדו. מן הניסיון להבין אותם באופן עמוק יותר, צמח תהליך - הזרע של מה שיהפוך ל"מעגלים מאחים".
לאחר שקיבל מימון ראשוני מתוכנית הפיתוח של האומות המאוחדות ב-2005, משרד המשפטים הברזילאי הזמין את דומיניק ליישם את המעגלים המאחים בפרויקטים נסיוניים בפורטו אלֶגרֶה וסאו פאולו. בשתי הערים דומיניק עבד עם מורים/ות, שופטים/ות ונוער, הן בבתי-הספר והן במערכת המשפט הפלילית.
תוצאות
מובאות להלן דוגמאות לשימוש במעגלים המאחים והשפעתם: בחלק מהאזורים ניתן למשטרה המנדט להציע מעגלים מאחים כחלופה להליכה לתחנת המשטרה. במחוזות אלה נרשמה ירידה של 50 אחוז בהפניות לבתי-המשפט לנוער.
בתי-ספר מסרבים בדרך-כלל לקבל עבריינים לשעבר, המגבירים את הסיכון לעבירות חוזרות. השימוש במעגלים מאחים הניב עלייה של 28% בהצלחה בשילובם מחדש בחברה.
סקר על 400 מעגלים מאחים בסאו פאולו הראה כי 93% מהם הסתיימו בפעולות מוסכמות שהיו לשביעות-רצונם של המשתתפים.
עוד סקר בבית-הספר המחוזי קמפינס הראה ירידה מרשימה במעצרים לאחר שימוש במעגלים מאחים. ב-2008 היו 71 ביקורי משטרה שבהם היו מעצרים של תלמידים ולאחריהם הופעה בבית-משפט; ב-2009, בעקבות אימוץ נרחב של מעגלים מאחים בבתי-הספר, היה רק מעצר אחד - ירידה של 98 אחוז." (2)
תהליך בניית המערכת כלל דיאלוגים רבים בהם דומיניק הקשיב לאנשים וחיפש לשמוע את תשובותיהם לשאלות:
מה עובד באיך שאת/ה מתמודד/ת עם הקונפליקט?
מה לא עובד?
ומה החלום שלך להתמודדות עם קונפליטים בקהילה שאת/ה משתייכים אליה?
באמצעות שלושת השאלות האלה, התאפשרה לאנשים התבוננות מודעת על ההסכמים הבלתי מפורשים שלהם ביחס לקונפליקטים. ההשתתפות הוולנטרית בשיחות הללו, הקשבה התומכת, ביחד עם המודעות המתגברת, היוו את הבסיס ליצירת סט של הסכמות להיענות לקונפליקטים שלימים נקראו "מעגלים מאחים". בין השנים 2008-2010 תכניות של מעגלים מאחים התפשטו ל-22 מדינות, כולל תרבויות מובחנות כמו סנגל, פקיסטן, גרמניה וקוריאה.
הנה לדוגמא כמה הסכמות מודעות שהם יצרו:
הקונפליקט שייך לקהילה ומשפיע על הקהילה ולכן כל אחד ואחת מחברי הקהילה יכולים לכנס מעגל מאחה, והם יקבלו תמיכה כדי לעשות כן ברגע שיאמרו.
צורת ההתנהלות במעגל עצמו: הם הסכימו על שימוש בתהליך דיאלוגי שנקרא "תהליך הבנה הדדית" שמנחה את המשתתפים כיצד להגיב לנאמר כך שתגדל ההקשבה וההבנה.
התהליך הוא וולנטרי, וההחלטה כיצד לשקם ולאחות את היחסים נמצאת בידי המשתתפים במעגל במשותף.
הנחות המוצא שמשתקפות מההסכמות שלהם לגבי קונפליקטים שונות מיסודן מאלו שירשנו. בליבת התהליך של מעגלים מאחים נמצאת ההבנה ראייתו של קונפליקט כמשהו שיש להיות מעורבים בו וללמוד ממנו, ולא "לפתור" אותו. מבחינת דומיניק, השאלה הפכה ל-כיצד ליצור את התנאים לכך שקונפליקט יוכל "לפרוח במלואו" מבלי להיות מוסחים על-ידי אלימות ואשמה, ובכך להפוך התגוננות למעורבות. במערכת החלופית שהם יצרו קונפליקט הוא דבר שיש להתקרב אליו ולהקשיב לו (ולא לנסות להתרחק ממנו, להעלים אותו או לפתור אותו). הם יצרו מנגנון שבו קונפליקטים מהווים מקור להבנה, ללמידה ולשינוי חברתי הלכה למעשה.
מה שמדהים להיווכח בו כל פעם מחדש הוא שכאשר אנשים נשאלים את שלושת השאלות של דומיניק, לא משנה באיזה סוג של ארגון, באיזו תרבות ובאיזה הקשר - הם עונים תשובות דומות. כולם חולמים על מערכת שמאפשרת הקשבה לכל המעורבים, מעודדת כנות, פגיעות ואחריות, מחדשת את רקמת האמון והבטחון, ומהווה הזדמנות ללמידה ולצמיחה (ראו את הדברים שנאמרו אצלנו בקהילה בתמונה המצורפת).
אני אוהבת את הדוגמא של המעגלים המאחים, כיוון שהיא משקפת בבהירות כיצד אנחנו יכולים לקיים פרקטיקות שאינן משרתות את החיים עליהם אנחנו חולמים, מבלי להיות מודעים לזה. בכל חברה אנושית נוצרות מערכות לא מודעות, שבהתבוננות ובבחינה תדירה שלהם טמון מפתח-מרכזי ביכולתנו לנוע לעבר יצירת הסכמות שמשרתות את החזון שלנו.
כאשר נראה שהמציאות הקיימת לא עולה בקנה אחד עם החלומות שלנו ועם הערכים שלנו, התבוננות על המערכות בחיינו יכולה לסייע לנו להבין איפה מצוי הפער, ולגשת לטפל בו ישירות.
בעבר, כשנוכחתי בפער בין המוצהר לבין הקיים, הייתי מניחה שאנשים לא באמת רוצים את מה שהם אומרים, או שאנשים לא יכולים להשתנות. לאט-לאט נשחקתי והתייאשתי. ההסתכלות המערכתית מאפשרת לנו לראות את ההסכמים הלא מפורשים שמעצבים את מעשינו, ולהביא אמפתיה להתנהגויות הללו, במקום לראות את "הבעיה" ביחיד הבעייתי. מתוך המבט הזה אנחנו יכולות לחפש בסקרנות ובעדינות מה מונע מאתנו ליצור את החיים שאנחנו רוצים, ומה הצעד הבא האפשרי לנו לעבר עולם שעובד לכולם/ן.
בחלומי אני רואה את הארגונים שבוחרים לאמץ פרקטיקות כאלה כחלק משגרות ההתנהלות שלהם כחלוצי החדשנות החברתית שנחוצה לנו לעתיד בר-קיימא. בעוד שכיום נהוג להעלות על נס את הטכנולוגיה כמבשרת קדמה, בעיני הארגונים שיעסקו בפיתוח טכנולוגיה חברתית הם אלו שיהוו השראה ויפיחו את התקווה לעתיד משגשג לכל.
---
הפניות:
1. בחרתי לתרגם את מאנגלית את המושגים " implicit agreements" ל-"הסכמים", ואת המושג "explicit agreements ל-"הסכמות". עשינו זאת מתוך ההבנה שהשימוש במילה 'הסכמים' מעורר הקשר חוזי ופורמאלי, בעוד שכוונתי היא לתאר יחסים המבוססים על רצון ותומכי נינוחות. בחרתי במושג "הסכמות" כהלחמה של המילים "הסכמים" ו"הבנות" מתוך תקווה שיבליטו את השחרור הפוטנציאלי שישנו ביצירת הסכמות.
2. הציטוט לקוח מתוך מאמר של מיקי קשתן על מעגלים מאחים שתורגם לעברית ונמצא בשלבי עריכה בימים אלה. בינתיים, תוכלו למצוא מידע נוסף כאן, https://www.restorativecircles.org/, או לפנות אלי.