top of page
  • sharoncarm

taking back the power

מסה אישית על ייאוש, כוח, ואי-אלימות. מוקדשת למיקי קשתן וליעל דקלבאום, הנשים שבשנה האחרונה מזכירות לי איך אני רוצה להיות בעולם.



דרכו של ייאוש היא שהוא מחלחל. או אולי נכון יותר – נצבר. שכבה דקה על שכבה דקה, באינספור רגעים שבהם ניסיתי לעשות משהו ופרשתי את התגובה של אחרים כביטול. עד שמתישהו ויתרתי על עצמי ולהביא את קולי ומי-בכלל-שמה-לב-שזה-קרה. ופתאום באיזה רגע מתגלה הבטון המשוריין שבלב. והציניות. והנפרדות (במובן של ההפך מלחוש חלק משלם).


כשהייתי נערה, לפני חצי חיים בדיוק, הייתי הולכת לנוער העובד והלומד, לקן כפר סבא ישן, ומתפעמת. שם נחשפתי לראשונה לרעיונות מהפכניים על זה שאנחנו חיים בחברת המון, ושהרצונות שלנו הם לא-בדיוק-רק-שלנו, אלא מוכפפים לסדר הקיים. שם גיליתי את הכמיהה העמוקה שלי לחברותא, לחברה שתכליתה היא שכל אחד ואחת יהיו בה יחידים, סובייקטים, בעלי יכולת חשיבה ביקורתית מתוך מרכז פנימי יציב וערכי . חברה שהיא בעד האדם באשר הוא אדם.


לחלום הזה נוספו בשנים שלאחר מכן מושגים וצורות חשיבה משוכללות שחישקו אותו ותיקפו אותו. קראנו את בובר שכתב על החשדנות ועל מפעל בניית האמון בין אדם לאדם כלב ליבה של התקווה לעולם חפץ-חיים. קראנו את קרופוטקין וביקשנו לפתח דימויים מעשיים לאיך נראית חברה שבמרכזה הרצון – ובה אפשר ורצוי להתאגד בכל הצורות ובכל האופנים והגוונים והצבעים. התבוננו על הקיבוץ הישן ותהינו שוב ושוב ושוב מה נעשה אחרת כדי שהרעיון השיתופי לא יחמוק לנו בין הידיים. וידענו שהרמזים הם ביצירת קבוצות קטנות, התאגדויות ומקומות אנושיים שבהם אנשים נראים, ויכולים לעצב את חייהם, ולקבל החלטות. "חברה שכולם שותפים לעיצובה".


גם היום כשאני עוצמת את העיניים ושואלת את עצמי למה אני כאן (בעולם בכלל הכוונה) התשובה שלי היא: אני רוצה לחיות בעולם שיש בו מקום לכולם ואני יודעת שאפשר.

פעם האמנתי שזה המפעל שלנו בכל ליבי. התמסרתי אליו ללא עוררין. מה קרה לנו בדרך? מה קרה לי בדרך? אני ואנחנו זה אותו הדבר? זה לא אותו הדבר? ואולי תמיד היה כמו שהיום, וזה רק המבט שלי שהשתנה?

מתי התחילה דלות הרוח והמפגש? מתי נהיו לנו יותר תשובות מדילמות לא-פתורות ומרתקות של איך בונים חברה? בחיי שאין לי יכולת להצביע על רגע מסוים כזה.


ובעוד אני כותבת מתעצם הפחד לפרסם את מה אני מרגישה וחושבת. האם הפחד הזה תמיד היה שם בעוצמה כזו של "מה יחשבו עלי?". והמחשבה הבאה: מה המחיר שתעלה לי הכנות שלי?


"הבחנה ואומץ: אפילו כשאני מודע/ת למחיר אפשרי של פעולותי, אני מתכווננ/ת לבצע את בחירותי לא על בסיס פחד, אלא על בסיס ההתאמה המיטבית והחזקה ביותר עם מטרתי ועם ערכיי, מתוך הערכה בהירה של הנתונים והמשאבים הזמינים, כמו גם של המידע הקיים לגבי השפעות קצרות-טווח וארוכות-טווח של פעולותי האפשריות. אם אני מגלה שאני מסתתר/ת, מצדיק/ה אי-פעולה, מגֵנ/ה על עצמי על בסיס הֶרגל, או מתמרד/ת ללא הבחנה, אני מתכווננ/ת לבקש תמיכה כדי להשיב על כנה את יכולתי לחיות ביושרה, להתמיד בָּהתקדמות לעבר המטרה, ולקבל את כל מגוון התוצאות שייווצרו בעקבות בחירותי".*

יש משהו פרדוקסלי בזה שבעבר לא חשבתי שאני מרגישה בושה, אשמה ופחד לעיתים קרובות, וככל שאני עושה יותר עבודה פנימית של לנוע מתוך בחירה, אחריות ורצון - ככה אני מזהה את הרגשות האלה בתדירות גבוהה ועוצמתית יותר. זה לא שהם לא היו שם תמיד, זה שאני רואה אותם יותר. כמו שכשרוכבים על אופניים ופתאום שמים לב כמה עוד אנשים רוכבים.


אותו דבר עם קורה לי עם ייאוש. ככל שהלב שלי מתרחב ועוד פינות חשוכות בנפש שלי מוארות באי-אלימות, יש לי יותר כוחות לפעול. ובאותו הזמן בדיוק אני גם יותר ערה לערימות הייאוש האין-סופיות שקיימות בתוכי ונצברות להן.

ייאוש – האם הוא רגש טהור? נדמה לי שלא. הוא מעין בליל של אין-אונים וצער עמוק מהול במחשבה שכך יהיה ואין מה לעשות. והתמהיל הזה מרפה ידיים, מקהה לב, מתיש, מחליש, מקטין את הגודל הממשי של ההוויה שלנו בעולם ונדמה לנו שאנחנו תופסים פחות מקום מכפי שאנחנו באמת.


מה בין ייאוש לאי-אלימות?


בתק"מ אנחנו מבקשות לשנות את מבנה הכוח והשליטה מעולם פטריאכלי, של כוח-על (power over) לעולם של כוח-עם (power with).

מה קורה כשאנחנו מנסות להיות בכוח-עם אנשים, ובאותו הזמן ממעיטות בכוחנו? בעיני, שלא מדעת, אנחנו משתפות פעולה עם מבנה השליטה הקיים (power over). כמו שאני מבינה את זה, לא להתמודד עם ייאוש (או תקראו לזה "לעשות עבודה פנימית" עם ייאוש אם תרצו) – זו אלימות כלפינו וכלפי העולם.

נולדתי לתוך עולם שבו לקחת כוח לידי זו "הגנה", והייתי ילדה כזו, שלא היתה מוכנה שלא יהיה לה כוח לבחור מה ואיך היא רוצה. היום אני קוראת לזה "תגובתיות". ויש לי את היכולת לראות שהגנה היא ההצדקה למתקפה ולאלימות. שתגובתיות לכוח היא באותו שדה משחק שנולדנו לתוכו: או-או.

אני מזהה בתוכי שוב ושוב ושוב שדווקא במעגלי חיי אני ממעיטה בכוחי, או במילים אחרות – מיואשת מיכולתי להשפיע.


איך נראית פעולה של לקחת את הכוח בחזרה לידי ולעצב את עולמי וחיי, על כל המעגלים החברתיים בהם אני חברה?

  • להעז לתפוס מקום ולהביא בפגיעות וחשיפות את מה שאני רוצה וחולמת כדי למצוא לי שותפים, אולי במקומות שלא חשבתי.

  • לזהות את כל האמונות שמתלוות ללקחת את הכוח לידי – "זה בחיים לא יצליח/זה חלק מההתבגרות/ ככה זה אצלנו/יכעסו עלי/יסמנו אותי או יתייגו אותי כשוליים/אני לא מספיק חזקה/מרכזית/אחראית/מבינה/מסוגלת/ככה לא עושים דברים/אין לי את הכוח...


"לקיחת אחריות: אפילו כשאני מוצפ/ת במכשולים או ברגשות קשים, אני מתכווננ/ת לקחת אחריות מלאה - בתוך ההקשר של תלות-הדדית - על רגשותי, מחשבותי, צרכי, פעולותי וחיי. אם אני מוצא/ת את עצמי מפקיד/ה את כוחי בידי אנשים אחרים, כוחות גדולים ממני, הרגלים, או קטגוריות אנליטיות כמו העבר שלי או תוויות שהצמדתי לעצמי, אני מתכווננ/ת לבקש תמיכה כדי למצוא בתוכי את המקור העמוק של בחירה, כדי לטפל באופן עקבי בצרכיי ובמטרותי וכדי לבקש מה שאני זקוק/ה לו לאורך כל הדרך"*

  • להביא את הקול שלי! "לסכן את היותי חשובה, לבקש תמיכה כדי להביא את נוכחותי ומתנותי לעולם". להיות בעד החיים כפי שהם מתגלים דרכי ולא נגד אף אחד.

  • לדבר על הייאוש, לאוורר אותו. הצל מחניק אותו ואז הוא מתנפח. באור הוא יגלה שהוא לא לבד. שהוא אנושי. שהוא אמיץ וחפץ-חיים.

כמה פעמים שמעתי שעלינו "להילחם בייאוש". לא!!! הלוואי שנקשיב לייאוש (במקום להיאבק בו). מה הוא מנסה לומר לי? כמו כל רגש, הוא בא אלינו מסיבה מסוימת. רגש הוא הססמוגרף של האורגניזם שלנו. ייאוש קורה לי לומר לעצמי "היי, שימי לב, אנרגיית החיים שלך נוזלת ממך בעקביות, יש משהו שנורא נורא חשוב לך והמציאות הנוכחית לא תומכת בהגשמתו, התעוררי לכמיהותיך ולכוחך".


נדמה לי שכיוון שזו חוויה כל-כך לא נעימה לשהות במרינדה של הביצה התובענית של הייאוש, אחת האסטרטגיות היעילות שלנו כדי להימנע מהצער הזה – היא לא לזהות אותו כשהוא מופיע ולא להרגיש אותו עד תומו. העוקץ הוא שרגש שלא מתרווח בתוכנו במלואו נשאר כמו זמזום טורדני כל הזמן. אני מאמינה שייאוש שנרשה לעצמנו להרגיש - יכאיב ויצער עד שהנשמה תזעק. רק שאחריו תבוא תנועה חדשה אחרת. כי החיים חזקים יותר, והם מבקשים לחיות.


בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום כיפור לקחתי על עצמי מחוייבות עמוקה למנהיגות.


"מנהיגות: אפילו כשאין לי סמכות רשמית, כשאני נאחז/ת בתוצאות, כשאחרים מפולגים או כשאינני סומכ/ת על כוחי להשפיע על תוצאות[...] אני חופשי/ה לפעול בתואם מלא עם החזון הגדול והערכים הגבוהים ביותר שלי*

להשיב לעצמי את כוחי, Taking back the power, כזו מנהיגות כל איש ואישה יכולים לקחת, שכן היא לא על-חשבון אחרים. אני נושאת תפילה שתהיה לי מספיק תמיכה לזכור את זה, ולקרוא למי שסביבי להצטרף.



*כל הציטוטים מתוך מחוייבויות הליבה לאי-אלימות שנכתבו ע"י מיקי קשתן ותרגמו ע"י ארנינה קשתן ואיתי גיל מתנועת המחנות העולים

29 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page