מה בין ערכים, צרכים ושיפוטים
בשנים האחרונות הצלילה שלי לעולם התקשורת המקרבת (ומתוכו לתפיסת העולם הלא-אלימה) לקחה אותי לבחינה עמוקה של הסיפורים והנראטיבים שהתחנכתי עליהם בחיי. בכל פעם שהבאתי את השיח על הטרגדיה בלשפוט, ואת האפשרות לדבר ולהעריך צרכים במקום זה, חשתי את האדמה (שלי ושל אחרים) רועדת.
עלתה בי השאלה - מה אנחנו חוששים לאבד אם נוותר על מנגנון השיפוט, ובעיקר - מה נרוויח?
המסע עם השאלה הזו הוליד את המאמר הזה (שהוא חלק מתוך סדרה של כמה שעוד יכתבו). הכתיבה מונעת אצלי מתוך רצון חזק מאד להצליח לייצר הבחנות ברורות בין מה שהייתי רוצה לשמור לבין מה לא משרת אותי ואותנו יותר בעיני. בדרך הבנתי שאני נוגעת בשאלות של אמונות לגבי טבע האדם, נפש האדם, הגדרה מחודשת לשוויון, צדק ומוסר, ובקיצור - שמדובר על פרויקט שלא משאיר הרבה אבנים לא הפוכות. המאמר הזה הוא מעין פריסת מבוא לדברים.
מאז ימי הפטריארכיה, ב- 7,000-10,000 השנים האחרונות לערך, ולא לאורך כל ההיסטוריה האנושית, לימדנו זה את זה להפעיל עשרות פעמים ביום מכניזם פנימי קבוע שנראה כך:
משהו לא עובד לנו - > האשמה; של עצמנו ו/או של אחרים - > סגירת מעגל. ולא סתם אני משתמשת במינוח "סגירת מעגל" - כי השיפוט, ההאשמה, נותנת לנו איזו חוויה של "סגירה". אנרגיה השתחררה, "הבנו" את מקומנו או הבהרנו לאחרים מה מקומם, ברור מי צריך להיענש, כעת הדברים יכולים לשוב לסדרם. בעוד שבפועל, יש פה מנגנון מאוד מעגלי: כי ההתנהגות שאותה אנחנו מבקשים לשנות נבעה מצרכים מסוימים, ועד שלא נתייחס אליהם נמצא (הפלא ופלא) שההתנהגות חוזרת בשנית, על-אף שקטלגנו אותה כ"לא בסדר". עוד אפשרות היא שהתנהגות אכן נפסקת, ובטווח הארוך אנחנו משלמים מחיר ביחסים (ריצוי, טינה, אובדן אמון, התרחקות, ויתור וחבריהם). הדבר נכון גם ליחסים שלנו עם עצמנו - שהם בעיני אזור הקונפליקט והמלחמה המדמם ביותר.
הסיבות שהובילו ליצירת המנגנון הזה חורגות בהרבה ממסגרת המאמר הזה. כן חשוב לי לציין לענייננו, שאלמלא המנגנון הזה, להבנתי, לא היה יכול להתקיים הסדר החברתי הנוכחי. בושה, אשמה ופחד, הפכו לרגשות שמופיעים בחיינו על בסיס יום-יומי (גם הם להערכתי לא התקיימו בנו בעוצמה ובתדירות שהיום, ובמקורם היה להם תפקיד חשוב בשמירה על ההישרדות שלנו במקרי קיצון של פגיעה בשבט). ובמילים אחרות: שימוש בבושה, אשמה ופחד הוא מהאמצעים היעילים ביותר לגרום לאנשים לציית ולא להתמרד נגד הסדר הקיים.
כשאני רואה משהו שמתרחש (בין אם בתוכי ובין אם בעולם) שאני לא-אוהבת, מבלי משים ובאופן אוטומטי - אני שופטת אותו. מרבית הפעמים אני לא ערה ולא מחוברת לתנועת החיים בתוכי (=לצורך שלי) שממנה נולד השיפוט. מתוקף היותנו בני-אדם חושבים ורפלקטיביים, יש לנו את יכולת הבחירה בין חלופות ואנחנו זקוקים לאיזושהי דרך להבחין ביניהם, להעריך אם כך או אחרת. ההבחנה שלנו היא הבחנה שיפוטית, מוסרנית - האם הדבר ראוי או לא-ראוי, כאיזה צו קטגורי עליון מחוצה לבני האדם המעריכים את הדבר.
מרשאל רוזנברג התייחס לעצם החשיבה הזו, שניתן לאפיין אותה בכך שאני יכולה לדעת בוודאות מה טוב ומה רע (ובמילים אחרות: שאני אלוהים!) כמקור לכל הסכסוכים והמלחמות.
הערכה מבוססת צרכים
ישנה חלופה אחרת - הבחנה מבוססת צרכים. זוהי הבחנה ערכית (כן, כן - ערכית ולא מוסרנית), שבה אבן-הבוחן שדרכה אני בוחרת להעריך פעולות היא אלו צרכים נענים ואלו צרכים לא נענים ע"י עשייתן.
אם אדם מרביץ לאדם אחר התרגלתי לומר שמה שהוא עושה הוא אסור, לא מוסרי, נורא ואיום. וההמשך המתבקש הוא גם - ואם הוא לא יפסיק אז עלינו להעניש אותו (חברתית או מוסדית). באמצעות החשיבה הזו אני יודעת לסדר את המציאות, ולומר למי מגיע ולמי לא-מגיע. הדבר נכון גם לגבי ההפך - למי אני רוצה לתת פרסים על התנהגות טובה.
מה יקרה אם במקום זה, אגיד שכשאדם מרביץ לאדם אחר הגוף שלי מזדעק? שיש בי כמויות אינסופיות של כאב מול המעשה הזה, ושאני בוחרת להתערב, כי אני כל כך כמהה לחיות בחברה שבה כולם מרגישים בטוחים בגופם ובנפשם?
בדוגמא הזו, אני מבקשת להמחיש שאפשר לדבר את הערכים שלנו דרך ביטוי הצרכים שלנו. בשדה הבין-אישי כמו גם בחברתי הרחב, השיפוט הוא הדרך הטראגית והנפוצה שבה למדנו לבטא את הערכים שלנו. עשרות פעמים היום, כהרף עין, מתרחשים בתוכנו (גם באמצעות השפה שבה אנו משתמשים) שני מעברים עצומים:
המעבר מ"צורך" (כמיהה) ל"שיפוט" (אני או האחר בסדר/לא בסדר).
והמעבר מ"ערך" (מה חשוב לי ובעיני, מתוך מה אני רוצה להחליט) ל"צריך" (מוסרנות, איך כל האנשים צריכים לנהוג)
למה מה זה משנה כל-כך?
במעברים "הקטנים" הללו, גילה מרשאל רוזנברג שמשתכפל הסדר הקיים של שולטים ונשלטים ונולדת האלימות, בעוצמות ובמימדים שמעולם לא נראו בממלכת החי לפני העידן הפטריאכלי.
כיוון שהפעלת כוח על אדם אחר אינה פעולה שאנחנו יכולים לעשות מבלי שחלק בתוכנו יסבול (ומזל שעדיין כך), עלינו להפעיל כוח על עצמנו, קרי לשפוט, כך שיהיה לנו את מרחק הניכור (דה-הומניזציה) המספק שיאפשר את עשיית הפעולה. שפה המכסה את הרצון ומדברת במושגים של "צריך/חייב" מכחישה את אחריותם של בני-האדם העושים. מרשאל תיאר כיצד הנאציזם התאפשר בין השאר בדיוק בגלל התודעה הזו.
התודעה הזו מבוססת בינאריות שזרה לאנושיותנו הזהה. קיומה של קטגורית ה"טוב" בהכרח מולידה את קטגורית "הרע". ואז, ההפרדה בין "אנחנו"- ו"הם", שהיא-היא בעיני הבסיס לגזענות, בלתי נמנעת. ולבסוף, השיפוט, ההשוואות, הצריך/אמור/חייב - מולידים התנגדות ומרחיקים, לעיתים מיד ולעיתים בטווח הארוך. מרשאל הגדיר אותם "ביטויים טראגיים של הרגשות והצרכים שלנו". והסיבה - הצרכים הן שלי (בתור השופטת), והן של האחר/ת (הנשפטים) - לא יענו לאורך זמן באופן הזה. בעיני הנגזרת של זה היא ההבנה שהמנגנון הזה לא בר-קיימא לכמהים בחיי יחד המבוססים על רצון, בחירה ואחריות.
בתודעת הצרכים אני מחוברת לחיים (הצרכים שלנו הם "אנרגיית החיים" המפעמת בנו). אני חיה את הכמיהה שלי ורואה את צרכי האחר/ת כאנושים, בדיוק כמו שלי. החיבור לצרכים מוליד בתוכי רצון, תנועה לפעולה במציאות. בתודעה הזו אני נושמת ורחבה, ויש לי בחירה.
בתודעת השיפוטים אני מנותקת ממה שחי - בי ובאחרים, ובמקום זה רעיונות על איך דברים צריכים להיראות (להבדיל ממה הם), בתוספת חביבה של רגשות כמו פחד, אשמה או בושה, מניעים אותי לפעולה. אני מכווצת כי צר לי שם נורא. כשהחוויה היא שיש רק דרך אחת לעשות דבר והיא כזו וכזו - צריך להפעיל הרבה כוח, וזה מחליש, ובסוף זה גם נובל לגמרי.
את התודעה הזו כולנו ירשנו. כל אדם ואישה שנולדו לתוך העולם הפטריאכלי נושמים אותה. ביניהם גם אנשים שמנסים אחרת וחברים בתנועות וארגונים לשינוי חברתי. מיקי קשתן מביאה בספרה את ההבחנה בין אנשים שחולמים על "עולם שעובד לכולם" לבין אנשים שחולמים על "עולם שעובד לכל החבר'ה הטובים".
יש משהו בהבחנה הזו שעושה לי הרבה שכל. לראות שההגיון המנחה של הרבה מהחשיבה והעשייה שלנו הוא: מה שאנחנו חולמים עליו הוא טוב לכולם, להוציא את מי שלא רואה את זה או פועל נגד החזון הזה (החברה' הרעים). כשחשבתי שפרדיגמת הפעולה הפוליטית שלנו או היא קבלת המציאות כמו שהיא או מאבק בחברה' הרעים - העדפתי את המאבק. היום אני קובלת על הפרדיגמה. ברבות השנים משהו בתמונה הזו של הטובים והרעים התחיל להיסדק לי. הנראטיב של שחזור הנפרדות נראה לי מוכר לעייפה, ומשתחזר חדשות לבקרים לאורך כל ההיסטוריה האנושית, מבלי שהתנועות המהפכניות פוסחות עליו. התודעה הזו של השיפוטים מתחזקת את הסדר הקיים ומשרתת שוב שליטה ונפרדות. אני חולמת על פעולה לשינוי חברתי איכותית אחרת, כזו שמגדילה את כוחנו לשנות מתוך אמונה שיש אופציה אחרת, למרות שהיא חמקמקה ולעיתים קשה ביותר.
בכיתה ט' עברתי פעולות על "מהו ערך?" ו"על ערכים והגשמתם". למדנו שהדרך ליצור את המציאות הרצויה בעינינו היא להבחין מהם הערכים שלנו, וכך לנווט את מעשינו במציאות. עד כאן אני בעד לגמרי.
איך נראית פעולה טובה בתנועה? מתחילים מסלידה מהחברה - מביקורת המציאות (חברה שבה הערך המנחה הוא כסף, תחרות…), ממשיכים בכמיהה לחברותא, ומסיימים בתביעה להגשמה. כלומר: בין המציאות הנשאפת (הערך) לבין המציאות הנוכחית מחבר שיפוט שאומר כמה המציאות הנוכחית לא-צודקת, לא-מוסרית, או בקיצור: לא-בסדר. זה נראה לנו כל-כך טריוויאלי שאנחנו לא עוצרים לרגע לתהות: האם הכרח היא שמערכת-היחסים שלנו עם ערכינו תראה כך? ומה המחיר שאנחנו משלמים על מנגנון השיפוט, המבחין בין "בסדר-ולא בסדר"?
תנועות וארגונים לשינוי חברתי לא יצרו את מנגנון השיפוט, אלא ירשו אותו. ירשו אותו כל חניכי הפטריארכיה. כל חלקת אדמה שלא הפכנו בעצמנו בתנועה - אימצנו מהמים שבתוכם אנחנו שוחים, מבלי משים שכך, ובוודאי שללא כוונה רעה. אנחנו מבקשים לפרק את מבני השליטה ומשתמשים בכלים שמבנים אותה. איך נפרק את הפטריארכיה בכליה?
אני לא כותבת את זה בתוכחה, לא כותבת את זה כנביאת זעם, לא כותבת את זה בהאשמה (לא עוד מאותו הדבר!). כולנו כולנו כולנו אימצנו את התודעה הזו מגיל אפס. כל כך הרבה משאבים נחוצים לנו כדי לעשות טרנספורמציה לתודעה הזו. מה שמניע אותי לכתוב היא הכמיהה שיהיו לי עוד שותפים לניסיון הזה, להכרה שהתודעה הפטריאכלית אינה גזרת גורל. כי החלום על חברה חפצת-חיים, שיש בה מקום לכולם להיות כפי-שהם-במלואם הוא כל כך עמוק בליבי, וכי אני מאמינה שאנחנו יכולים להיות סוכנים הרבה יותר אפקטיביים לשינוי כשאנחנו מבקשים להשתחרר ממנה.
אי-אלימות ("מעבר לטוב ולרע ישנו שדה - אפגוש אותך שם") ≠ רלטיביזם[1]
נדמה לי שרבים מאיתנו מחזיקים בתפיסה שעולם ללא "טוב "ורע" הוא עולם רלטיביסטי, ושאחד הפחדים מתנועות או ארגונים לשינוי חברתי נעדרי מנגנון השיפוט הוא ש"כל אחד הטוב בעיניו יעשה", ולא תהיה אחריות על המתרחש. תרחיש אימים בו לאף-אחד לא יהיה מה לומר לאף-אחד על מה שפעולותיהם יוצרות במציאות ואין כתובת באשר למי הם מחוללי מציאות הנוראית.
אני מבינה את זה הפוך לגמרי: התפיסה הרלטיביסטית הוא תולדה ישירה של הפטריארכיה, הגוזרת עודף ומחסור, נפרדות ואין-אונים.בעיני הנפרדות היא בעיקרה פעולת ההסוואה של הקשר שיש בין פעולות אנושיות לאימפקט שלהן על אחרים. הקפיטליזם שכלל את זה לרמה כזו שנדמה לנו כאילו ל"חופש" שלנו אין מחיר על חייהם של אנשים אחרים. שלחיצת כפתור והרג אלפי בני אדם אינם קשורים זה לזה.
כשאנו בוחנים את הצרכים היושבים בבסיס ההתנהגות ופעולות אנו יכולים לראות איך אנחנו משפיעים ומושפעים אחד מהשנייה, וכמה יכולתנו לענות על רוב הצרכים שלנו, תלויה זה בזה בתלות-גומלין. ההחלפה של מנגנון השיפוט בהערכה מבוססת הצרכים הינה פעולה שחושפת את תלות-הגומלין הקיימת בין הכל להכל. לא רק בינינו בני האדם אגב, אלא בינינו לבין הטבע ומשאביו הסופיים, שרק חשיבה מהסוג המכיר בתלות-הגומלין הזו תוכל אולי לאפשר לנו לחיות באופן בר-קיימא על הכדור הזה...
כשמישהו עושה משהו שלא עונה בקנה אחד עם הערכים שלי, בין אם מדובר על מקרה בתוך הארגון שאני חלק ממנו, ובין אם מדובר במאבק לשינוי חברתי - אני רוצה להתחבר לצרכים שלי שמובילים אותי לפעול לשינוי. אני רוצה לחשוף אותם, לדבר מתוכם, ולהזמין את האחרים שלמעשיהם אני מתנגדת בתוקף לראות את קשר-הגומלין בינינו, להתייחס למניעים שלהם לפעולה ולקחת אותם בחשבון בהצעות שלי לשינוי.
המאבק שלי הוא בגלל שישנו הקשר בינינו. ובגלל שנולדנו לתוך מערכות שמסוות את האימפקט שיש בין מעשינו לבין מענה ואי-מענה על צרכים של אחרים.
אני רוצה למצוא דרכים שיזכירו לי להתחבר למשאבים שלי כשאני תגובתית (להבדיל מ-בבחירה) ופועלת בתקיפה או מתוך ייאוש. אני רוצה לחזור לראות את האנושיות שלי ואת שלהם, במקום להיות צודקת, עסוקה בשכנועים או איומים. ואני רוצה לדבר מתוך החלום. ולא מתוך השלילה.