הדרך המקרבת - בהכרח מקרבת?

יותר בדידות או יותר יחד?

בקורס האחרון שלי אחת המשתתפות כתבה לי "רציתי לשאול על הפחד מהפער שיכול להיווצר ביני לבין החברים שלי - אם את רוצה לשתף, אשמח לשמוע אם את מתמודדת עם פער כזה ואיך את חווה את זה?". כשקלטתי כמה מורכבת הולכת להיות התשובה שלי אליה, התחוור לי עד כמה השאלה שלה מתארת תופעות שרבים מאיתנו חווים כאשר אנחנו צועדים בדרך המקרבת, וכך נולד המאמר הזה, שכמובן מתאר את החוויה והניסיון שלי בלבד (ממה אחרת אנחנו יכולים להגיד משהו בכל מקרה, לא?).

ערות לרגשות של פחד, בושה ואשמה בחיינו.

אני זוכרת את הפעמים הראשונות שרכבתי על אופניים בתל-אביב. כשעליתי על האופניים פתאום שמתי לב כמה אנשים רוכבים על אופניים (!), איפה ישנם שבילים ייעודיים לרוכבים ואיפה לא, מי חובש/ת קסדה ומי לא... תמהתי איך הלכתי ברחובות הללו במשך שנים, אך מעולם לא שמתי לב לדברים הללו. כך "עובדת" המודעות שלנו: האורגניזם שלנו עושה פעולה תמידית ובלתי-מודעת של בוררות מתוך אינסוף פרטי מידע שאנחנו נתקלים בהם. המודעות שלנו היא מה שעבר פנימה דרך הפילטרים בתוכנו שמסננים את המידע שאנחנו תופשים.

מאז שהכרתי לראשונה את התקשורת המקרבת נדמה לי כאילו שמתי מגבר ענק בחיים לרגשות הפחד, האשמה והבושה בחיי וסביבי. ככל שהעמקתי בזה גיליתי עד כמה ביסודם של מרבית הרגשות הלא-נעימים ישנו פחד.

התחלתי לחקור את המעשים שלי ולגלות מה המחשבות שיושבות בבסיסם: הפחד להיות עצמי במלואי נבע מהפחד לא-להשתייך, הפחד לומר "לא" נבע מהפחד לא-להיות אהובה ועוד ועוד (רק לכתוב על מרכזיותו של הפחד בחיינו זה נושא למאמר שלם). פתאום יכולתי לראות מתי עולה בי אשמה או בושה, ומה מעורר אותה. ככל שחיפשתי דרכים לבקש באופן שמזמין את הרצון האותנטי של האחר, כך שמתי-לב כמה האנשים שסביבי לא עושים את אותו הדבר (כלומר כמה פחד, בושה ואשמה מתעוררים אצלי בתגובה לאופן שבו הם מביאים את בקשותיהם ממני). אולי שיא הכאב היה כששיתפתי בפגיעות שהרגשות האלה קיימים בי כרגע, ובצד השני לא היה הדהוד או הזדהות.

להתבוננות על מערכות-יחסים דרך ה"משקפיים" האלה, שרבים מהאנשים שסביבי לא מרכיבים, מתלווה לעיתים בדידות גדולה. ויותר מזה, כשלא זיהיתי את הבדידות הזו ונתתי מקום לעצב המתלווה אליה, היא הפכה לכעס ושיפוט על האחרים ועל כמה הם "לא מודעים".

כוחה של שפה

בהמשך לסיפור האופניים, עצם קיומם של שפה ומושגים חדשים בחיינו משנה את החשיבה שלנו. החשיבה שלנו משנה את המעשים שלנו, והמעשים שלנו - את המציאות עצמה. אני מזהה את הופעתו של רעיון אי-האלימות והאפשרות הטמונה בו כרעיון "מפוצץ" ורדיקלי שיש בו כוח אדיר ביצירת מציאות אנושית חדשה כשהוא פוגש באנשים שליבם פתוח אליו. שוב ושוב אני נדהמת מרטט האמת המהדהד באנשים שמתוודעים לשפה הזו. התדר זהה על-אף השונות בין ארצות, מגדרים, גילאים, או כל חלוקה תרבותית שתוכלו להעלות את דעתכם. אני שמה לב שוב ושוב שה"חומרים" האלה יוצרים בתוכי חיווטים חדשים לבחינה והערכה של המציאות, ונולדת בי יצירתיות לגבי אפשרויות תגובה שלוקחות בחשבון יותר צרכים, ממש כאילו אי-אלימות היא איזה "כוח-על" שמגמיש את התודעה. נחרטה בי הקבלה של ארנינה קשתן, מחלוצות התקשורת המקרבת בארץ, בין מים לחמלה: כפי שמים הם הכוח החזק ביותר בטבע (הם ממיסים ופורצים את נתיבם), כך החמלה לבני-האדם - כוח עצום שממיס את כל הנקרה בדרכו.

מדוע דווקא השפה הזו תפשה אחיזה עמוקה כל-כך באנשים? ולמה היא הולכת והופכת פופולרית יותר ויותר בארץ בשנים האחרונות (או לפחות כך נדמה לי מנקודת המבט המסוימת עד-מאוד שלי)?

נושא מרתק למחקר בפני עצמו. במשובים שאני מקבלת ממשתתפים בסופי קורסים לא אחת הם כותבים שהשפה עונה להם על הצורך בתקווה. ההשערה שלי היא שהשפה מאפשרת לנו נגישות לחוויה של חופש פנימי ובחירה, שזה אולי מקור הכוח הגדול ביותר שישנו, יהיו הנסיבות אשר יהיו. בנוסף, אני מאמינה שהמודעות המקרבת מייצרת תהליכים תרפויטיים לטראומה שכולנו נושאים עמנו בממדים כאלה ואחרים. זאת, כיוון שהמערכת הפיזיולוגית שלנו הופכת הישרדותית פחות, והמערכת המפרשת שלנו הופכת מרובת פרספקטיבות ולכן רכה ועגולה יותר.

רגע של אמפתיה לעצמנו ולאנשים שסביבנו

כשהלכתי לקורס היסודות בפעם הראשונה הייתי גומעת את המילים שהמורה של הביא, ומחכה בציפייה לרגעים פנויים בהם אוכל לשתף במה שלמדתי את מי שהיה אז חבר קרוב שגר איתי. הרגשתי כאילו המושגים האלה הם מים-חיים בנווה מדבר. חווית הגילוי שאפשר אחרת עוררה בי כל-כך הרבה תקווה, והתהלכתי מלאת סקרנות ליישם את הכלים הללו. הוא, אגב, לא חווה את זה כדבר מלהיב, אבל עוד מעט נגיע לזה. לפני שנגיע אליו, אני רוצה להתייחס ליופי של הצורך בהשתתפות: כשאנחנו חווים חוויה של גילוי אנחנו רוצים שישתתפו איתנו בה. השיתוף בגילוי הוא חלק משמעותי ביכולתנו לתת תיקוף לחוויה שלנו (נדמה לי שזה מה שעומד בבסיס התשוקה לכתיבת שירה אצל משוררים רבים). על- כן, אסטרטגיה נפוצה היא לחלוק בהתלהבות את מה שנחווה אצלנו כמתנה נפלאה שיכולה להיטיב לאחרים כפי שהיא מיטיבה איתנו.

ובצד השני?

יש שם אנשים שיצרנו איתם מערכות-יחסים שנראות ומתנהלות באופן מסוים: איך מתנהגים, על מה מדברים, מה מבטאים ומה סופגים.

לפני שנים הייתה לי חברה קרובה שחוותה אירוע משמעותי ששינה את חייה. אני זוכרת את ההרגשה שהאשה שאני חיה איתה משתנה לנגד עיני, ואת הבדידות שהלכה והתגברה בי רק מעצם השינוי. תוסיפו לזה גם את מנגינת המחשבות שליוו אותי ש"לא בחרתי בזה, שזה נכפה עלי", ותקבלו מתכון לקושי ביחסים. על-אף שלא מדובר על סיפור זהה באופיו, מה שחשוב לי להעביר הוא הרעיון שכאשר אנחנו משתנים, החוויה של הסובבים אותנו עלולה להיות חווית הפרה חד-צדדית של הסכם יסודי בינינו.

כשהניסיון לקרב מרחיק

אני רואה בתקשורת המקרבת אוסף של מושגים, מתודות וכלים ליצירת חיבור ושיתוף פעולה. במילים אחרות: התקשורת המקרבת היא דרך לענות על צרכים (אסטרטגיה) ולא צורך בפני עצמה. לקח לי זמן, וכמה וכמה דיאלוגים כאובים עד שהתכיילתי על התובנה הזו לגמרי. כאשר המהות הופכת להיות השימוש בשפה, ללא קשב לצורך של האדם שמולנו, פספסנו את לב העניין.

מנקודת המבט של אלו שסביבנו - כשאני מציגה את עצמי כמאמנת בתקשורת מק

רבת במעגלים שונים, אחת התגובות הנפוצות שאני מקבלת היא ש"ניסו עלי את זה פעם וזה היה ממש מעצבן". אני יכולה להבין את זה לגמרי, גם אני חווה כיווץ ומרחק כאשר אני פונה לאנשים בעלי ניסיון בתקשורת מקרבת בבקשה מעשית מובהקת, והם מגיבים לי בניחושים אמפתיים במקום לענות לבקשתי. בין אם אני מפרשת את זה כניסיון לחנך אותי ובין אם אני פשוט מפרשת את זה כנאמנות לתפיסת עולמם, הדיאלוג בינינו מתהפך, ועכשיו הם אלו המבקשים ממני להתאים את עצמי לבקשתם מבלי לומר את זה.

השפה בעיני היא כלי תומך מודעות. היא לא תפצה על נוכחותה של כוונה עמוקה לאי-אלימות - לחיפוש אחר עולם שעובד לכולם, ולדבקות בשיתוף פעולה של אמת בין אנשים. כאשר אנחנו משתמשים בשפה הזו, והכוונות הללו אינן בהירות בתוכנו, אנחנו תורמים להגדלת אי-האמון ברצוננו הכנה בחיבור.

מידי פעם מגיעים אלי משתתפים הורים במהלך הקורס ואומרים לי: "ניסיתי לדבר במקרבת עם הילדים שלי וזה לא הצליח". כשאני בודקת איתם מה זה אומר שזה "מצליח"? מה שבעצם מתגלה הוא שהם ניסו לגרום לילדיהם לעשות משהו, ושבסוף הילדים שלהם עדיין לא עשו אותו. ותשובתי אליהם? בעיני זו ממש אמת מידה ל"הצלחה": כשמעשי האחר לא בהכרח משתנים בהתאמה לרצונותי, לא מדובר על פנצ'ר בשפת המקרבת, אלא באופציה אפשרית בדיאלוג המקרב.

בנוסף, כאשר אין אבחנה בין תרגול בקורס עם משתתפים שבחרו בזה, ובתוך הסכם של לימודי הכולל משוב ואימון, לבין בחירתנו לתרגל את השפה עם/על האנשים בחיינו ללא הסכם, נולדים קשיים. גם העובדה שבקורסים אנחנו מתרגלים משחקי תפקידים יכולה להעצים את הבלבול כאילו בהכרח ניתן להעתיק את הדיאלוג ההוא למציאות חיינו, שזוהי בעיני לא מטרתו של האימון כלל.

בעיני מטרתם של לימודי תקשורת מקרבת היא להתאמן באי-אלימות. אני תופסת אי-אלימות כהרחבה מתמדת של היכולת הפנימית שלנו לחמלה כלפי עצמנו וכלפי אחרים. התרגול הוא להחזיר לעצמנו שוב ושוב את הכוח, לפעול מתוך דאגה לכמה שיותר צרכים (כלפי כל מה שיש בינינו יחסי גומלין איתו), מתוך מחויבות עמוקה ליצור טרנספורמציה בעולם: להתמיר את האלימות: במחשבה, בדיבור, במעשה – לאהבה. אי-אלימות היא תפיסת עולם רוחנית עמוקה, ואת השפה שמרשאל יצר אנחנו תמיד יכולים להחזיק בתוכנו כדי לגשת למחוזות החיבור והכוח שלנו, גם מבלי לבטא ניחושים אמפתיים קלאסיים כלל.

התהום בין לחנך ל-להוות

The only way to get nvc wrong is to think there’s a way to make it right. The only way to get nvc right is to know there’s no way to get it wrong...

כשאנחנו מבקשים ללמד/לחנך את האנשים בחיינו לגבי איך "נכון" לתקשר (החביבים עלי: "היא כזאת שיפוטית!", "אני לא מוכנה יותר שתדרוש ממני!") התן שבנו מתחפש לג'ירפה ואנחנו שוכחים שאנחנו אלה ששופטים ודורשים…ברגעים האלה אני רוצה להזכיר לעצמי שאני אנושית, ושגם בי יש תן פצוע וחמוד ששוכח שאנשים (ובכללם אני) דורשים מתוך מצוקה, מתוך חוויה שאין שום דרך אחרת לענות על הצרכים שלהם חוץ מזו. ואני רוצה להזכיר לעצמי שאני בחרתי בדרך אי-האלימות, ולפעמים כל כך בודד שם במחוייבות הזו, שנדמה לי שהדרך היחידה היא לנסות ולגרום לכולם לבוא לקורס בעצמם ולדבר אותה השפה שאני…

לחנך אנשים, להגיע אליהם מתוך עמדה בתוכי שחושבת "אתם צריכים להשתנות" - לרוב מעורר התנגדות אצלהם. יש להם (ולנו לכולנו) צורך ענק לבטא את הרוח החופשית שלהם. אנחנו יודעים את זה ולכן מתרגלים תקשורת מקרבת.

בעיני הדרך היעילה ביותר "לגרום" לאנשים לרצות ללכת בדרך התקשורת המקרבת היא רק לחיות את זה בהוויה שלנו. להתאמן על להיות ג'ירפות: בביטוי עצמי אותנטי ואכפתי, בלקיחת אחריות על מעשינו, בפגיעות ובחשיפות, בחמלה לעצמנו ולאחרים (וזה כולל בעיקר לשוב לחיפוש הצרכים היפהפיים מאחורי כל שיפוט שלי ושל אחרים), ובניסיון להיפגש עם קונפליקטים ולחפש פתרונות שלוקחים בחשבון כמה שיותר צרכים.

אין לי כאן יומרה לספר לכם סיפור על זה שרק אם נגלם אי-אלימות בכל רמ"ח ושס"ה אז העולם יחייך אלינו[1] כולנו עברנו אימון אינטנסיבי לתודעה הפטריאכלית, ולכן יש לא מעט פעמים שאני יכולה לבטא בקשה תק"מית מפוארת ובצד השני האחר ישמע את זה כדרישה. אני לא יכולה לשלוט באיך אנשים אחרים מפרשים את המציאות, או באיך הם מרגישים. אני כן יכולה לקחת אחריות על איך אני מביאה את המסר שלי, ולרצות לקחת בחשבון את האימפקט שיש למעשים שלי על אחרים. ביחד עם זאת, הידיעה שאני לא יכולה "לקחת אחריות" על החוויה שלהם במלואה היא הבחנה חשובה ובהירה מאוד בתוכי.

בסוף הריטריט שאירגנתי באפריל עם מיקי וארנינה קשתן, מיקי אמרה לי משהו בסגנון: "אולי חלק מהאנשים סביבך באמת חושבים כל מיני דברים על מה שאמרת, ובאותו הזמן יש גם אנשים רבים אחרים ששואבים ממך השראה". המשפט הזה הולך איתי כי יש בו אמת עמוקה שאני רוצה לקחת פנימה: מאז שהתחלתי בדרך המקרבת עזבתי קבוצה והצטרפתי לקבוצה. התקרבתי להרבה מאוד אנשים, והתרחקתי מכמה. בכלל, בחלק נרחב מהקשרים שסביבי אין מגמה מובחנת וברורה של קרבה או מרחק. מה שכן, המבט שלי על אנשים השתנה ללא היכר: אני עוברת מהאשמה לראיית צרכים (שלי ושל אחרים) במהירות, וזוכה בחופש הדיוק הפנימי של מה אני רוצה לעשות ועם מי, בתואם עם הערכים העמוקים שלי.

[1] גנדי ומרתין לותר קינג נרצחו...

קרדיט לתמונה: <a href='https://www.freepik.com/photos/background'>Background photo created by whatwolf - www.freepik.com</a>