בתור מישהי שכל חייה, מהרגע שהיא זוכרת את עצמה, כל הוויתי היתה ועודנה לעמוד לצד הצדק, אני רוצה לשאול את עצמי - למה אני מתכוונת כשאני אומרת צדק...
בתוך כל הסערות של השבוע האחרון, הגעתי למסקנה שדווקא עכשיו, אולי הגיע הזמן להיכנס לעומקה של סוגייה בוערת: מה נמצא שם כשאנחנו מונעות מתוך אנרגיה חזקה ועוצמתית מאוד - להילחם או להגן על הצדק? האם "צדק" הוא צורך? ואולי - מה זה משנה בכלל האם זה צורך או לא, העיקר הוא שזוהי החוויה שלנו.
אולי זה נשמע פילוסופי או מופשט, אבל אני מרגישה שזו שאלה בוערת! בייחוד השבוע. אני רוצה לבקש מכם להצטרף אלי לחקירה הזו, עם כל הגוף והלב: להתחבר לעוצמות של החוויה שהצדק איתי ועלי להגן עליו. תסכימו לכתוב - מה קורה לכם שם? על מה אתן מבקשות להגן? מה חשוב לכם? מה החלום שמסתתר וזועק מתחת לחוויה של "זה צודק!" או "זה לא צודק!"?
על השיתופים שלכםן ארצה לבסס את המסה הבאה שלי - על החקירה המשותפת של הצרכים מאחורי הקריאה לצדק. הדיון הזה הוא בעיני דיון לשם שמיים, דווקא עכשיו. אני קוראת את התגובות לפוסט שארנינה כתבה, ומדמיינת מה אם לכל פוסט פוצע בשם הצדק, היתה תגובה שמתרגמת את המילים לשפה של צרכים. בעיני שיח שחושף את הצרכים האנושיים בפגיעותם, היה מביא לכך שהעוינות והנפרדות לא היו יכולות להתקיים. אי-הסכמה? כן, אולי (למרות שנדמה לי שלא כל כך הרבה ממנה). אבל בטח ובטח שלא מחנאות, ומלחמת האור בחושך.
הצרכים הם אנרגיית החיים הזו, שבני אדם נולדו איתה בכל תקופה בהיסטוריה. או במילים אחרות: אם היה את זה לתינוק/ת - זה צורך. אם לא - זה אמצעי (אסטרטגיה) לענות על צורך. בשבילי החשיבות של כל עבודת המיפוי שאני עושה לגבי מהם הצרכים שלנו ואיך נראית חברה שמאורגנת כך שהצרכים הללו במרכזה, היא כדי לשוב ולחיות בחיבור לאנרגיית החיים שלנו ואחד לשנייה.
אני מאמינה בכל ליבי שככל שנדע להבחין יותר בבהירות מה הם הצרכים שלנו, ולראות איך אפשר לתת להם מענה אמיתי ומלא יותר ממענה המדומה והחלקי שיש להם כיום בחברה - כך נבחר להפסיק לחיות ולתחזק מערכות שמרחיקות אותנו אלו מאלו. אני מקווה שדרך המודעות הזו ניצור איים הולכים וגדלים של מערכות שמשרתות את החיים.
בגלל זה חשוב לי שנבחין מתי אנחנו מדברים על צורך אנושי שלנו, ומתי ה"צורך", הוא בעצם אמצעי שהחברה לימדה אותנו לקרוא לו צורך, כיוון שדרכו אנחנו נותנים מענה על מגוון רחב של צרכים אנושיים שלנו.
הנה למשל, כסף הוא דוגמא מעולה לזה. האם תינוק/ת נולדים עם הצורך בכסף? כמובן שלא. ובכל זאת, כסף הוא אסטרטגית-ענק שמשמשת בימינו כמנגנון למענה על כל-כך הרבה מהצרכים שלנו (למשל: מזון, ביטחון, חופש, שייכות, ואפילו הרבה מצרכי הרוח שלנו). לפני כמה אלפי שנים - לא היה דבר כזה כסף, ובכל זאת הצרכים שלנו כן היו קיימים.
ביחד עם "הצורך" בכסף, הייתי רוצה לשים סימן שאלה גם על "הצרכים" הנוספים האלה, שאני חושדת שהם תוצר של החברה המסויימת שלנו: "הצורך" בשליטה "הצורך" במשמעת "הצורך" בפרטיות "הצורך" בגבולות "הצורך" בפייריות (ופרשנות מסויימת של "הצורך" בהדדיות ובשיוויון) ו - כן, גם "הצורך" בצדק.
ההתמדה בחיפוש אחר הצרכים האנושיים מעבר לנרטיבים השונים (שהם תוצר של מבנה חברתי) שמספרים לנו לגבי מה הם בני האדם, מה צרכיהם, ומה טבעם, היא בשבילי בסיס לשחרור (liberation) אישי וחברתי. בשבילי לחקור ולהבין אלו צרכים אנושים מסתתרים בתוך "הצרכים" שפיתחנו בחסות חברת השליטה (הפטריארכיה) שלתוכה גדלנו, יכול לאפשר להגדיל את היכולת שלנו לבחור איך אנחנו רוצים לתת מענה לצרכינו האנושיים, בצורה שלא משעתקת את הסדר החברתי הקיים. חשוב לי לומר: אין לי רצון להכחיש או להקטין את עוצמת הכוח שיש למוסכמות החברתיות סביב ה"צרכים" הללו. הן בהחלט מעצבות את המציאות בה אנו חיים, אך יש לי רצון עמוק לדבר על הצרכים האנושיים שמאחוריהם.
בתור מישהי שכל חייה, מהרגע שהיא זוכרת את עצמה, כל הוויתי היתה ועודנה לעמוד לצד הצדק, אני רוצה לשאול את עצמי - מה הם הצרכים שאני מבקשת לתת להם מענה בעודי נלחמת בשם הצדק? בייחוד כשאני רואה איך בשם הצדק, נעשים מעשים אלימים שאין בינם לבין מה שאני מכנה צדק דבר וחצי דבר.
אני רוצה לעשות את זה כדי בסופו של דבר לענות על השאלה: איך אני יכולה לתת מענה לצרכים שבשמם אני זועקת "צדק" בצורה שלא מזינה את מעגל האלימות?
מזמינה לפוסט הזה תגובות של מי שמעוניינת לחשוב ולשתף - מה זה בעצם צדק בשבילה? ועד כמה שניתן, על אילו צרכים אנחנו מבקשות לענות כשאנחנו מדברות, לוחמות ובעיקר - כמהות לצדק.
--- כהרגלי, ההגדרה לצדק שעשתה לי הרבה סדר במחשבות שייכת למיקי קשתן:
although the term "justice" is difficult for me, as I believe it contains separation within it, i can translate it easily into the language of needs. I understand justice to be the restoration of caring for everyone's needs fully when some needs have gone unmet. this is different from fairness, which i see as caring for everyone's needs fully. (I find it fascinating that some languages don't distinguish between fairness and justice, including Spanish and Hebrew)
ההגדרה הזו יפה בעיני כי היא מתייחסת לכמיהה שלנו, הרודפים צדק, לדאוג לצרכי כולם, מתוך הבנה שזה אומר להתייחס לעובדה שישנם אנשים שלא ניתן מענה לצרכיהם במשך זמן. בשפה העברית באמת אין אבחנה בין justice ל fairness וזה עוזר לי לראות למה הרבה פעמים אנשים אומרים "צדק" ומתכוונים "פייריות"' או "שיוויון" (במובן של אותו דבר לכולם, ללא הכרה בשונות בצרכים ובהשפעה שהיתה להסטוריה של המענה עליהם).
מה הם הצרכים שאני מבקשת לתת להם מענה בעודי נלחמת בשם הצדק? כתבתן לי על המון צרכים ענקיים שלנו. נדמה לי שהגדולים מביניהם שייכים לעולם הביטחון, ההכרה, האמון, הריפוי וה-י-ח-ד.
המושג צדק לא הולך להיעלם מהעולם בקרוב. ולכן אני בעיקר תוהה אם יש לנו יכולת להזכיר לעצמנו מה הכוונה שלנו כשאנחנו משתמשות במושג הזה. ולשאול: האם אפשר לדאוג לצרכים שיקרים לנו מבלי להיגרר לדינאמיקת הנפרדות המוכרת? הטובים והרעים? הראויים והטועים? הבונים והמפרקים? (אפשר בכלל לומר משהו אחר על צדק, מאשר שאנחנו "נלחמים" עליו מול האחר האויב?)
גם כשאנשים משתמשים במושג "צדק" ומתכוונים ל"שיוויון/הוגנות" (ההפך מלא-הוגן/לא פייר), אני מאמינה שהם מבקשים לענות על מגוון צרכים שקשורים לעולם הביטחון, הוודאות והמוגנות. וזה מוביל אותי לרצות לשאול בכנות - האם מאבק יכול לתת לצרכים האלה מענה אמיתי? אני חושבת שלא. נדמה לי שאין חברה אנושית כלשהי שלא נדרשת, מעצם קיומה, לתת מענה לשאלה - מהי תפיסת הצדק שלנו? או במילים אחרות (אם נתרגל יחד לרגע את ההגדרה של מיקי), לתת מענה לשאלות: כיצד מתמודדים עם פגיעה בצרכים של אנשים בתוך הקהילה? אלו הסכמות יש בינינו בקהילה כדי להשיב את האמון והיחד בזה שהצרכים של כולם משנים, מתוך הכרה שחלק מהצרכים נפגעו?
גם האנשים שפיתחו תפיסה חלופית לתפיסת הצדק המעניש, התפיסה הרווחת בעולם הפטריאכלי אליו נולדנו, החליטו לכנות את התפיסה שלהם "צדק מאחה" (restorative justice). אני משערת שהם עשו זאת כדי שיהיה מאוד ברור שיש אפשרות אחרת לאיך חברה אנושית יכולה להסכים שהיא מתמודדת עם פגיעה. אפשרות שלא משחזרת את הנפרדות, המאבק, ולכן באופן בלתי נמנע, ממשיכה את מעגל האלימות ואת חוסר-הביטחון הבלתי נפרד המתלווה לו.
איך אני יכולה לתת מענה לצרכים שבשמם אני זועקת "צדק" בצורה שלא מזינה את מעגל האלימות?
אנחנו מצוים עמוק בתוך טראומה קולקטיבית רבת דורות. פצעי האמון בחיים ובבני האדם שפצעה בנו הפטריארכיה מזינים את תפיסת הצדק הנוכחית, שבה בהכרח חייבים להיות תוקפים, קורבנות ומושיעים. הצרה היא, שכמעט תמיד התוקפים הם קורבנות, הקורבנות תוקפים, והמושיעים שיוצאים להגנתם מצטרפים למחול הגנה והמתקפה, שהגנה היא הסיפור שכולם מספרים לעצמם.
הזמנה אליכםן לסיום: התחברו לחוויה שבה אתםן צודקים והצד השני הוא טועה ומסכן את כל היקר לכם. איך נראית התמודדות עם הצד השני שאינה משחזרת את המאבק והמחנאות. שאינה כרוכה בויתור על צרכי, ובו בעת אין בה גנאי/בוז/הקטנה/וביטול של צרכי האחר, או במילים אחרות, התמודדות שאינה שוללת את אנושיותו.