הצורך בהכרת תודה

אני מסיימת 60 ימים בהם כתבתי (כמעט) בכל יום חמישה דברים שיש לי הכרת תודה אמתית וכנה לגביהם. חמישה שונים בכל פעם.

בהתחלה זה היה יחסית פשוט. ואז סיימתי למנות את הדברים שהיו לי זמינים בקלות, וזה התחיל להיות יותר מאתגר לחשוב על משהו. ובימים שבהם קמתי במצב רוח מחורבן, זה בכלל היה קשה לרצות בכלל לחפש לכתוב.

מתישהו הזרם נפרץ, והתרגול הזה התחיל להניב פירות שמשנים את המודעות שלי ואת חווית החיים שלי. אכתוב בפוסט המסקנות שלי שיצא בעוד שבוע עוד לגבי מה התרגול חולל בי. בעזרתכםן.

כמו בשבוע שעבר, אני רוצה לשתף אתכםן במחשבות שאני מסתובבת איתם. הפעם לגבי הצורך בהכרת תודה ובחגיגה. אני מאמינה שזה בפני עצמו יעורר אצלכםן תובנות לדיון ולשיתוף:

1. מאיפה נובע הצורך לבטא "תודה"? מה זו האנרגיה שחיה בגוף שלנו שמתעוררת ומבקשת לצאת דרך מילה, מחוות ידיים של "נמסטה", הרכנת ראש, או מבט?

2. למה אחרי שאומרים לנו "תודה" אנחנו אומרים לרוב - "על לא דבר"?

3. למה הורים אומרים לילדיהם "תגיד תודה!, זה לא יפה!"? כולנו היינו הילדים האלה. מה למדנו מזה לגבי נתינה ולגבי תודה?

4. מה ההפך מהכרת תודה?

5. מה הקשר בין הכרת תודה לחגיגה?

6. איך נראה הצל של היעדר מענה מספק לצורך בהכרת תודה ובחגיגה? מה קורה לנו כשהצורך הזה לא נענה מספיק בחיינו? בשני מובנים: כלפינו (וכאן אנחנו גם מתחברים לצורך בהערכה עליו כתבתי בפעם הקודמת). ולא פחות:

7. מה קורה לנו כשאנחנו לא חשים ומבטאים מספיק הכרת תודה וחגיגה בחיינו כלפי אחרים וכלפי החיים? באילו דרכים חלופיות אנחנו מנסות לקבל מענה לצרכים הזה? מעניינים אותי הנתיבים האישיים והחברתיים.

---

"שוב ושוב גואה בי הגל הקטן והמעודד, שוב ושוב, גם ברגעים הקשים. החיים יפים כל כך. אי אפשר להסביר את התחושה הזאת. היא לא מעוגנת במציאות שאנחנו חיים בה. אבל הרי זאת לא המציאות היחידה, יש עוד מציאויות מלבד המציאות שבעיתונים ובשיחות הנלהבות והשטחיות של אנשים מבוהלים. הרי קיימת גם המציאות של הרקפת הקטנה הוורודה-אדומה, ושל האופק הרחב, המצוי מעבר למהומה ולמבוכה של זמננו"

אתי הילסום

אחד הדברים המרכזיים שאני לוקחת לתוכי בכל פעם שאני קוראת את אתי הילסום, שהיתה יהודיה שחיה בתקופת הכיבוש הנאצי ועברה מסע התפתחות רוחני ככל המלחמה התגברה, הוא שבכל נסיבות יש לנו החירות הפנימית להחליט לאן הולכת תשומת-הלב שלנו. זוהי החירות הפנימית שאף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. והיא מהווה לי כעוגן אליו אני רוצה לחזור.

אני חושבת שזה אחד הרעיונות שקשה לתפוס. כי נדמה לנו שתשומת-הלב שלנו הולכת לכיוון מסוים מעצמה, בטבעיות. אך לא כך הדבר, נתיבי החשיבה שלנו חווטו בדרכים מסוימות. דרכים אותן כולנו הפנמנו פעמים רבות שוב ושוב, עד שהן נדמות לנו כטבעיות.

צורת החשיבה השיפוטית שמתחזקת את המבנה השליטה החברתי הקיים (הפטריאכלי) מרגילה את התודעה שלנו רצוא ושוב לשים-לב למה שאנחנו לא במקום למה שיש (מה אנחנו כן). וגם כלפי אנשי אחרים: האוטומט שלנו מחווט לקלוט ולהתייחס לדברים שאנשים אחרים לא עושים כפי שאנחנו אוהבים, ולרוב אלו גם הדברים שנבטא יותר בעקביות. בעולם כזה, להרגיל את החשיבה שלנו לראות את מה שיש (ולא את השיפוטים) זה חתיכת מרד בסדר הקיים.

בחודשיים האחרונים אני מתרגלת הכרת תודה. 60 ימים בהם כתבתי (כמעט) בכל יום חמישה דברים שיש לי הכרת תודה אמתית וכנה לגביהם. חמישה שונים בכל פעם (!). בהתחלה זה היה יחסית פשוט. ואז סיימתי למנות את הדברים שהיו לי זמינים בקלות, וזה התחיל להיות יותר מאתגר לחשוב על משהו. ובימים שבהם קמתי במצב רוח מחורבן, זה בכלל היה קשה לרצות בכלל לחפש לכתוב. מתישהו הזרם נפרץ, והתרגול הזה התחיל להניב פירות שמשנים את המודעות שלי ואת חווית החיים שלי.

היה איזה רגע שפתאום קלטתי שהמתנה הענקית של הצורך בהכרת תודה ובחגיגה היא הרבה הרבה מעבר לשמחה, סיפוק, נוכחות בהווה. הכרת תודה היא הדרך של האורגניזם שלנו לחבר אותנו לתלות הגומלין של הכל בהכל. היא נסיוב לנפרדות. נפרדות היא הדלק של הפטריארכיה: הנפרדות מאפשרת את הניתוק בין פעולות להשפעות - ובלעדיה לא היה לנו אפשרי להכאיב לאחרים. הכרת תודה היא הדרך של האורגניזם שלנו להתחבר לחיים כולם, וכמו שTally Gordon כתבה לי, יש בהיזכרות הזו בקשר משהו ממלא ומרפא. והחוויה של חגיגה נובעת ומתפרצת מהכרת התודה הזו באופן טבעי.

כמה דברים שהכרתי עליהם תודה, מתוך יומן התיעוד שלי: תודה לגוף שלי, תודה להורים שלי שהביאו אותי לעולם, תודה לשליחים שמביאים את הקניות עד לבית שלנו ומקטינים את הסיכוי שלנו לחלות בקורונה, תודה למי שפיתחו את הzoom ועל האפשרות להיפגש מרחוק וללמוד ולצמוח, תודה על החמלה וההזדמנות לתקן, תודה לחברים שלי בצוות על החופש שהם מאפשרים לי לחפש את דרכי ולעשות מה שאני אוהבת, תודה לכל מי שהמאמצים שלהם גרמו לזה שיש את הקיבוץ שאני חיה בו, תודה לכל שרשרת האנשים שמעשיהם הביאו לשפע של פירות טעימים אני אוכלת בבוקר, תודה לעצמי על ההתמדה במדיטצה ובשגרה שעושה לי טוב, תודה לאנשים שהקימו את עמותת תובנה והביאו את המדיטציה לישראל, תודה לאדמה, למים, שמאפשרים לצמחים לצמוח ולנו לאכול מהם, הכרת תודה לשפה שדרכה אני יכולה להתבטא ולהתחבר ולכל מי שלימדו אותי עברית והקריאו לי סיפורים, הכרת תודה שחלוצים שבאו לארץ וחלמו על חברה אחרת, הכרת תודה ליהדות על הקונספט של השבת וכל היהודים ששמרו אותה כדי שיהיה לי יום בשבוע שאוכל להקדיש לחיבור פנימי, הכרת תודה על איש נדיב שמלמד אותי דרך מעשיו איך הייתי רוצה להיות בעולם, הכרת תודה על הרעיון של הסכמים ושיחה מחוץ לסיטואציה, הכרת תודה לאנשים שלומדים רפואה, הכרת תודה למהנדסי גשרים, הכרת תודה לכל מי שכתבו את הספרים ששינו את חיי, הכרת תודה על זה שיש תבלינים מענגים ובייחוד מלח!, תודה ליכולת לראות שאני עוברת דרך גם כשקשה ומתוח, תודה לכל האנשים שיצרו את התשתיות שמאפשרות לכולנו מים נקיים, חשמל ... ועוד ועוד...

כשאני רואה איך כל מה שאני וכל מה שיש לי הוא חלק מאריג שכולנו טווים יחד, אני מבינה איך אף אחד מאיתנו לא יכול להתקיים לבד. בכל יום יכולתי לראות יותר ויותר איך מיליוני פעולות של מיליוני אנשים ובעלי חיים ומשאבי טבע יצרו את הפלא שנקרא החיים שלי ברגע הזה.

לכן יש גם משהו בתרגול הזה שמטפח את היכולת לסמוך על החיים ומחליש את ה"צורך" לשלוט בכל. מכירים את השיר "יהי הכל שייך לכל, שיוכל להייטיב עימו"? השיר הזה פורט לי על מיתרי נפש עמוקים (גדלתי בתנועת הנוער העובד והלומד, על ברכי הציונות הסוציאליסטית). בחודשיים האלה, כשישבתי על הכרית ולפעמים ממש התאמצתי למצוא על מה אני מכירה תודה - הבנתי שבמקום הדרך שלמדתי: במקום הרעיון ש"צריך" לשתף, התרגול הזה אפקטיבי פי כמה בהתחנכות לראייה שהכל שיתופי וקשור זה בזה כמציאות פשוטה להיווכח בה, ובפיתוח הכושר לחוש חלק מהעולם - לשתף ולהשתתף בו.

שלשום שטף אותי גל של קושי עצום. החיים היו כבדים עלי, שכחתי את כל ה"יש" בחיי, היו רגעים כאלה מלאי סבל שכרעתי לגמרי תחת מחשבות מחלישות ואני די משוכנעת שהצלחתי להעלות לעצמי את החום...

וAlva Ofaim כתבה לי "כשאנחנו בעבר או בעתיד, בחוסר סיפוק שיפוטי כלפי עצמנו וכלפי אחרים הצורך בהכרת תודה מרגיש לי כמו אוויר, כמו לנשום". לתרגל חגיגה דווקא ברגעים האלה זו נשימת חיים מרוכזת. ולפעמים זה וזה כל כך קשה…

אז הנה נושמת ומשתפת אתכם בתרגול החגיגות שלי בתוך רגעי הסבל ההם:

אני חוגגת את זה שביקשתי תמיכה ולא האמנתי למחשבות שאני *אמורה* להיות מסוגלת להתמודד עם זה לבד. חוגגת את זה שקיבלתי תמיכה (את יודעת מי את, מלכת החמלה, תודה שאת בעולם, ובעולמי). חוגגת את זה שהיו רגעים שיכולתי להתאבל על זה שאני לא מחוברת לכוח שלי מבלי לשפוט את עצמי או אחרים, חוגגת את זה הצלחתי לקום וללמד, ושהדפוסים הפטריאכליים העתיקים לא שיתקו אותי. ובהכרת תודה עמוקה לכל הא.נשים שהעבירו לי את צורת החשיבה, הידע והשפה שמאפשרים לי, גם ברגעי סבל או ייאוש, לגשת למקום בתוכי שמכיר תודה וחוגג.

כהרגלי סקרנית לשמוע אם משהו נגע בכם, חידש לכן, ובכלל מה התעורר בכםן מתוך הקריאה.