“השבוע, אחד המשתתפים בקורס שלי אמר לי בתגובה לזה שסיפרתי להם שאני בעיצומו של קונפליקט ושקשה לי: "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?" היה לי שם איזה רגע של כיווץ. המילים שלו נגעו בקול "תני" (מלשון תן, Jackal) בתוכי, שאומר לי שאני לא אמורה להיכנס לפינות האלה, או שאם כבר נכנסתי – אני אמורה לצאת מהן באלגנטיות רגועה ונעימה. ואני לא, בכלל לא.
והיה גם קול אחר שאמר – זה חשוב שתגידי בקול רם שגם את נכנסת לקונפליקטים! קונפליקטים זה אנושי. איפה שיש אנשים יש קונפליקטים. תגידי את זה בקול, כדי שחלילה לא יהיה לאנשים הדימוי השקרי, שאם הם ילמדו תקשורת מקרבת אז הקונפליקטים ייעלמו מחייהם, גם לא כשאיפה. אז החלטתי להקדיש את הניוזלטר הקרוב לנושא הזה. לכתוב באופן חשוף ככל הניתן על הכאבים שלי, הכמיהות שלי, היכולות שלי והאתגרים שלי סביב הנושא הזה:
"קונפליקט – שני אנשים שזקוקים להקשבה ואף אחד מהם לא פנוי להקשיב". זו ההגדרה הכי יפה שפגשתי בינתיים. אמפתיה בשבילי היא מרחב פנוי להקשבה, אז אם אין מרחב - אין! אי אפשר להכריח את עצמנו, כי זה פשוט לא יעבוד. מה כן אפשר? לקחת פסק-זמן מהדיאלוג, להיעזר בחבר/ה או בכתיבה, להתחבר לצרכים שלנו ולמצוא שקט פנימי, לבקש מאדם שלישי (חבר או מגשר) לתמוך בנו: להיות שם, פנוי להקשבה בשבילנו ואיתנו, עד שייווצר המרחב להקשיב לצד השני.
* מחשבות על אלימות: כשאני בעיצומו של קונפליקט, בטח מאז שהכרתי את התקשורת המקרבת, אני יכולה להבין אנשים שמגיעים למצב שבו הם משתמשים באלימות פיזית. אלו רגעים שבהם אני נזכרת שאני לא שונה מהם, שגם בי גלום הפוטנציאל הזה. שבני-אדם, בהינתן התנאים המתאימים, ישתמשו באלימות (אלא אם כן יש באפשרותם להיות עם הצרכים הלא-נענים שלהם באותו הרגע, ולתת מקום לרגשות החזקים שעולים בהם, באופן אחר). אני משתמשת ברגעים האלה כדי לחקור מהם הצרכים, שכאשר לא נענים, מולידים את הרצון להגיב בהפעלת כוח, או את הרצון להכאיב לאחר (אצלי כמובן). בינתיים הממצאים שלי העלו כמה צרכים מרכזיים (שמופיעים כחוויות):
- כשאני בחוויה שכבוד-האדם שלי (ה-dignity שלי) נפגע. שפוגעים בשמי-הטוב במובנים העמוקים של זה, וככל שיש בזה ממדים יותר פומביים (נניח ברשת חברתית) – כך תחושת העלבון והזעם גדלה. הרגש החזק שגיליתי שחי כאן אצלי הוא בושה, או בושה פוטנציאלית, שהזעם משמש כ"אונים" להזיז אותה.
- כשאני בחוויה ש"מחליטים עלי". ומתחתיה ישנו זה שלא רואים אותי, שאני יכולה לרקוע ברגליים בכל דרך אפשרית (כמטאפורה) ועדיין יבחרו לא לראות אותי, להתייחס אלי, במובנים הכי בסיסיים של המילה. ככלל אני חושבת, שהחוויה הזו של "לא רואים אותי", היא אחת החוויות הכואבות ביותר שישנן. תחשבו על חרם בבית-הספר, או על מישהי שהיתה חברה שלך ועכשיו עוברת לידך ומתעלמת מקיומך לחלוטין. זו חוויה נוראית. נדמה לי שהיא מורגשת בגוף כהכי קרוב לסכנת מוות. כי "בתור תינוקת, כשלא רואים אותי = עוד רגע אני לא קיימת באמת, כעניין הישרדותי" (ארנינה קשתן). הרגש החזק שזיהיתי שחי כאן אצלי הוא פחד. תהומי.
בשני המקרים הללו יש בתוכי מידה מסוימת של ייחוס כוונות לאחר – חשד בכנות המניעים שלו, חשד שהוא רוצה לפגוע בי, שהכוונות שלו אינן לטובתי. החוויות אפופות פרשנויות שמן הסתם כנראה רחוקות מהמציאות כפי שהיא נחווית מהצד השני...
אני נזכרת באותה ילדה מורדת שהייתי, שלא מוכנה בשום צורה שיחליטו עליה או בשבילה ויוצאת למתקפה נגדית. אני כל כך רוצה להגביר את החמלה שלי כלפיה - אז היא באמת לא יכלה ולא ראתה שום אופציה אחרת מלבד תגובתיות, כדי להגן על החיים שלה. בחברה הפטריאכלית שכולנו גדלנו לתוכה, צרכים כמו אמון, הקשבה, נראות, מקום ובחירה נמצאים בחסך מתמיד, ולא פלא שכולנו מסתובבים בעולם פצועים ופוצעים. אני משערת שברגעי הקונפליקט שלנו, הפצעים היסודיים שלנו מתחככים, ואנחנו צועקים גם את כל הפעמים ההן מהעבר על אותו אדם אקראי מעכשיו.
ומשפט למודאגים – אני חושבת שהמרחק ביני לבין שימוש באלימות פיזית הוא מהגדולים שישנם, ובכל יום שאני מעמיקה את תרגול האי-אלימות בחיי, המרחק הזה גדל עוד יותר.
* קונפליקטים זה קשה, זה כואב, זה מטריד. זה ממלא את המוח במחשבות טורדניות ובשרשראות של תגובות ותרחישים, זה מעיק, זה מדיר שינה, זה מבעבע בבטן וגורע מהשקט הפנימי. והכי מתסכל מבחינתי – בזמן קונפליקטים אני רחוקה מהקשר לעצמי ומהבהירות של מה קורה לי, מה באמת חשוב לי כאן ומה אני רוצה לעשות עם זה. במקום זה - תגובות אוטומטיות הישרדותיות תופסות את הבמה וכל ההבטחות שהבטחתי לעצמי לפני חמש דקות איך הפעם אני רק אקשיב, אנשום עמוק, אשאל שאלות אמפתיות, ולא אגיד בכלל "אבל"- מתפוגגות להן ברגע.
* ובאותה נשימה עם הפיסקה הקודמת: לא הייתי רוצה לחיות את החיים שלי בניסיון להימנע מקונפליקטים. להיות "ג'ירפה" זה לא אומרת להיות אשה רכה, מלטפת ומכילה שמדברת בקול שקט ונעים ומחייכת כל היום. ממש לא, ואפילו ההפך מזה: ככל שאני מלמדת יותר אנשים, אני שמה לב שיש אנשים שהאימון המשמעותי שלהם בתוך קונפליקטים הוא לבטא את עצמם במלואם. שזקוקים למרחב אימוני כדי לתת לעצמם את התוקף לכעוס, לומר "לא", לחוות את הצרכים והרצונות שלהם כראויים, או במילים אחרות, ללמוד "להיות הפרעה בעולם" (דני לסרי). לעשות Un-learning לכל הצייתנות שהוטמעה בנו והרחיקה אותנו מעצמנו.
* ומנגד, יש כאלה שבשבילם האימון המשמעותי בתוך קונפליקטים הוא לנשום, להאט, לדעת לתקשר שהם במצוקה, שהם לא בפניות. ללמוד לעבוד עם כעס כאנרגיה שמבטאת משהו שיקר להם – ולהביא את האמת העמוקה שמתגלה שם בצורה ובאופן שיגדילו את הסיכוי שהיא תישמע ושמה שבאמת חשוב להם יילקח בחשבון.
* מבחינתי, אי אפשר לדבר על קונפליקטים בלי לדבר על "שיחה מחוץ לסיטואציה" כעל כלי מרכזי: כמה אני רוצה לפוגג את השאיפה הזו, שאפשר אחרי שמונה שיעורים (או אחרי שנה, אגב) להגיע לסיטואציה שנחווית לנו כבלתי אפשרית, לוחצת לנו על כל הטריגרים, ובנינוחות להאזין לרגשות ולצרכים של האחר/ת, כשהמסר שלהם אלינו רווי האשמות וגידופים. אבל בדיעבד, ברגע אחר, כשמתאפשר לנו, לדבר על מה בעומק קרה לנו שם, ומה נרצה לעשות אחרת בפעם הבאה, על מה אפשרי לנו ומה לא - בדיעבד יש כל כך הרבה אפשרויות! וזה לא פחות חשוב. וזה כן משנה את הפעם הבאה. כל פעם עוד קצת.
וכאן גם נכנסת הפרשנות שלי למהי מחויבות לאי-אלימות: יצא מה שיצא מאיתנו באותו הרגע - עשינו כמיטב יכולתנו. ועכשיו ברגע שאחרי – האם תהיה לנו המחויבות לנקות את שלכלכנו? לעמוד לנוכח הכאב שהתעורר בעקבות מעשים שלנו ולשמוע את האפקט על הצד השני מבלי להתגונן? - לקחת אחריות על החלק שלנו?
* ההזדמנות שבקונפליקטים: יורם מוסינזון אומר "אני אוהב קונפליקטים!, כשאנשים באים אלינו בתלונות – בוא נלמד ליהָנות מזה". אני מאוד מעריכה את יורם. אבל באמת? לאהוב? יכולה להתחבר לזה רק מהכיוון של לקבל את כל מה שהחיים מביאים איתם כחלק מהחיים, כדי לא להתנגד למציאות, שזה מתכון לסבל בפני עצמו. מה שאני כן מתחברת אליו, אפילו ברגעים אלה ממש, זה ההזדמנות שבקונפליקטים: יש בקונפליקטים נוכחות, אמת, אותנטיות שנאמרת.
מזכיר לי את כותרת הספר "מתנת הכעס" של הנכד של גאנדי - כעס יכול להיות מתנה: אנשים לא יכולים לזייף שם. הצרכים שלהם מונחים לפנינו בכל עוצמתם. אני רואה איך כוח החיים שלי בועט, ואיך הוא מניע אותי להסיר את האבק ממקומות רדומים ולהכליל גם אותם בתוך הקשר.
הטרגדיה היא, שלרוב הפוטנציאל הגלום בקונפליקט לא מתממש, ובמקום שחלקי הצל שיצאו אל האור ישתלבו (מהמילה אינטגרציה) בתוך הקשר שלנו, הפצעים משתחזרים. ובפנקס השחור שלנו יש עוד רישום למה אי-אפשר לצפות מהאדם הזה ומה לא כדאי לשים בקשר הזה. קונפליקט שמצאנו דרך להאט בו, להקשיב ולקחת בחשבון את הצרכים של שנינו - מחזק את הקשר, מעמיק את האמון, ואולי, אפילו, מרפא פצעים עתיקים.
* מערכות לטיפול בקונפליקטים: כשאנשים נמצאים בקונפליקט, המשאבים שלהם (כוח, יצירתיות, אמון בעצמם ובאחרים) מדולדלים: "אף אחד לא פנוי להקשבה". ובאותם הרגעים, אנחנו נוטים להסתכל על קונפליקטים כעל עניין בין-אישי ולא דרך משקפיים סיסטמיים (כמו מבנים חברתיים, הסכמים לא כתובים שיש בינינו כתוצאה מהתרבות שאנחנו חלק ממנה ועוד).
דומיניק בארטר, אחד המורים הבכירים בעולם לתקשורת מקרבת, שמתגורר בברזיל ועושה שם עבודת קודש בקנה-מידה עצום בהקמת מערכות קהילתיות לטיפול בקונפליקטים (היפר-קונפליקטים – אלימות, פשיעה ועוד), מספר משל שהולך בערך ככה: כשאנחנו בונים בית, אנחנו יודעים שמתישהו נהיה רעבים, ולכן בונים מטבח מבעוד מועד. ויודעים שנהיה עייפים אז לא מחכים לרגע הקריסה כדי ללכת לקנות מיטה. ואנחנו יודעים שגם יבואו ימים קשים, בדיוק כמו שיירד גשם, כי זה חלק מהחיים. רק שלגשם אנחנו בונים גג, ולקונפליקטים - אנחנו לא נערכים, ואפילו מחזיקים באמונות-שווא חברתיות ש"צריך" להימנע מהם, או שאם רק נרצה מספיק – הם לא יהיו.
אז רגע דרך המשקפיים הסיסטמיים, מה אנחנו יכולים לעשות כדי להתמודד עם הרגעים האלה כשהם יגיעו (והם יגיעו)? בקהילות, כמו גם במשפחות, בארגונים או בתנועות, אפשר ליצור הסכמים ומיקרו-הסכמים כדי לתמוך אלו באלו ברגעים האלה ולקצור את ההזדמנות ללמידה שבקונפליקט. זה מתחיל בלהכיר בכך שקונפליקטים משפיעים על כל מי שסביב האנשים שבקונפליקט, לא רק עליהם עצמם. ולהסכים לראות את המחירים הכבדים שאנחנו משלמים בלנסות לתכנן את חיינו כך שנוכל להימנע מלהיפגש עם החיכוך ובמקום זה לשאול: מה עובד לנו בקונפליקטים? מה לא עובד? מה אנחנו חולמים שיהיה?
ליצור הסכמים/הסכמות שיהפכו את החלומות שלנו לנורמה, כדי שכשקונפלקטים יגיעו – לא נהיה שם לבד, חלשים. כדי שנוכל לגייס משאבים ביתר קלות: לדעת שיש אנשים לפנות אליהם. כאלה, שבמקום לקחת צד, יזכירו לנו מה המטרה המשותפת שלנו. כדי שנדע שיש מי שיקשיב, מי שיראה את האנושיות בשנינו גם אם אנחנו לרגע נשכח. מישהו שיזכיר שאפשר אחרת, שיעודד שיחה ופתרונות יצירתיים שאינם או את/ה או אני, ושיחזרו אלינו כמה שיותר מהר חוויות הבחירה והיחד שכולנו כמהים אליהן.
--
יש לי תשוקה עמוקה להיות שותפה/תומכת/מלווה לתהליך יצירת "מעגלים מאחים", או בשם אחר: יצירת הסכמות להתמודדות עם קונפליקטים בתוך קבוצה/קהילה/התאגדות/קיבוץ.
אני וחבר יקר בשם חן צבי (שיזם את קבוצת הפייסבוק "צדק מאחה" ויצר מערכת לטיפול בקונפליקטים בתנועת "מרד בהכחדה") נשמח ללוות אתכם בתהליך כזה. לחצו כאן לצפות/לשמוע מדומיניק בארטר מה זה "מעגלים מאחים" והקשר לתקשורת מקרבת (רבע שעה, מרתק!)
--
תודה גדולה ואישית לארנינה קשתן, מורתי האהובה, שערכה את הכתוב. העירה ובעיקר האירה.