בשבילי הצורך בבחירה נמצא ברשימת הצרכים הקיומיים. כמו אוויר, מים ואוכל...
מהרגע שאני זוכרת את עצמי הגנתי בחירוף נפש על היכולת שלי לבחור לעשות מה שאני רוצה, והייתי מוכנה לשלם על זה מחירים כבדים מאוד. אני משערת שיש לזה חלק גדול בזה שאני מלמדת תקשורת מקרבת...
על פניו, מה יש לדבר ולכתוב על הצורך הזה? כביכול, אנחנו בחברה המערבית המתקדמת העלנו את הצורך הזה לרמה של קדושה וכל החיים שלנו ערוכים כדי לתת לו מענה. לא? אז זהו, שבעיני רחוק מזה. כמו כל הצרכים, גם לצורך בבחירה נמצאו תחליפים משביעים במידה מספקת רק כדי שלא נתקומם לשנות את הסדר הקיים.
שאלות לגבי מקומה של הבחירה מעסיקות אותי מאוד, בייחוד כיוון שאני חיה חיים שיתופיים שבהם הכמיהה היא לחברה מבוססת עשיה מרצון חופשי. במציאות של חיינו, אני מרגישה שגם אנחנו מאוד בתוך הפרדיגמה של ה"צריך" וההכרח.
כהרגלי מניחה כאן את השאלות לדיון ולמחשבה ומחכה לשמוע מה עלה בכםן ביחס לזה: * מהו הצורך בבחירה בכלל? למה יש לנו אותו? תמיד היה לנו אותו? רק לבני אדם יש אותו? * במה תלויה היכולת שלנו לחוות שיש לנו בחירה? האם היא בכלל תלוית נסיבות חיצוניות? באיזו מידה? * איך ומתי אנחנו חשות שלגיטימי לנו לבטא בחירה? ומתי לא? כלפי אלו תחומים בחיים זה כך וכלפי אילו לא? * או במילים אחרות: איך החברה שלתוכה גדלנו אימנה אותנו להתייחס לבחירה? * האם יש קשר בין מה שלמדנו לגבי בחירה לבין שימור הסדר החברתי הקיים? והכי מענין אותי - * איך נראית בממש חברה שפועלת ומונעת ע"י בחירה של כל האנשים? איפה אנחנו ביחס לחלום הזה היום בעינכן? מה עוצר אותנו מלחיות אותו?
---
בשבילי שנים הצורך לבחור היה מזוהה עם מאבק ומרד. כשהצורך שלי בבחירה לא נענה, זה מה שידעתי לעשות. מה היה קורה אם הייתי גדלה בחברה שבה היו מתייחסים לצורך בבחירה (של כולם, לא רק של חלק) ביראת-כבוד?
* יחסי הורים-ילדים היו מבוססים על דיאלוג ושיתוף פעולה אמיתי
* בתי-ספר היו מקומות שמלמדים אותנו להיות אנשים בעלי יכולת הכוונה עצמית * עבודה היתה נעשית מתוך רצון להיענות לצרכים ומוטיבציה פנימית לתרום לחיים ועוד רשימה אינסופית של דברים…
אני חושבת שהיינו מפרשים אחרת לגמרי את המילה "כבוד", והמשמעות שלה הייתה התייחסות לכל אדם בצורה כזו שירגיש שצרכיו שווי-ערך לשלי, ואקח אותם בחשבון במעשי.
יש לנו צורך ענק בבחירה, ולא משנה עד כמה החברה שנולדנו לתוכה לא ערוכה להיענות אליו, הרוח החופשית שבנו עדיין מבקשת לבחור.
איך משיבים את העולם כך שיהיה ערוך לתת מענה על הצורך העמוק והיסודי שלנו בבחירה? בשבילי זה מתחיל במחויבות עמוקה להוציא את כל הצריך/החייב והאמור מהלקסיקון. בכל פעם שאנחנו משתמשים בהם כדי להניע אנשים אנחנו מכרסמים בחלק נוסף מהצורך בבחירה. גם כשאנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו חייבים לעשות משהו. באותה המידה.
אני משערת שכרגע עולה אצל חלקכםן פחד עצום: מה יקרה אם כולם יעשו *רק* את מה שהם רוצים ובוחרים? - מאיפה יהיה לנו כסף לחיות? (הי, אולי לא יהיה כזה דבר כסף?) - מי יאסוף את הזבל? (הי, אולי כולנו, בתורנות, מתוך נכונות?) לדמיין חברה שמושתת על בחירה מעורר את כל השדים שלנו לגבי מה אנחנו מאמינים לגבי א.נשים, ומה יעשו אם הם באמת לא יהיו *חייבים* לעשות משהו.
בחברה שמושתת על בחירה לא היינו יכולים לדמיין בכלל שהגיוני לבסס יחסים על פחד וריצוי להעתיק, לשנן להתבייש להגיד את מה שאנחנו רוצות ו/או לא לדעת מה אנחנו רוצות לעבוד בעבודות שאין בהן צורך אמיתי ("בולשיט ג'ובס") ועוד ועוד ועוד...
בחברה החופשית הזו, כמו שלאסקימוסים יש המון מילים לתאר סוגים שונים של שלג, בחברה כזו אני חושבת שהיו לנו הרבה יותר מילים וגוונים לתאר את הרצון שלנו ואת המוטיבציות שלנו לעשייה מאשר "בא לי"/"לא בא לי", "אני רוצה"/"אני לא רוצה". בתור התחלה היינו מתייחסות לרצון בתור ספקטרום כשבצידו האחד: אני מעדיפ/ה ובצידו השני אני מוכנ/ה. והיינו לומדים לבדוק אחד עם השנייה לאילו בקשות אנחנו נכונים להיענות, ואיך לומר שלא מתאים לי באכפתיות.
כל ה"צָרִיכים והאמורים" מושרשים עמוק בכלכלת חליפין. אנחנו נעשה משהו שאין לנו נכונות אמיתית לעשות רק אם יש משהו ילקח מאיתנו או ימנע מאיתנו אם לא נעשה אותו. זה כואב לי לקלוט שזו המשוואה הבסיסית של החיים שלנו: רק אם נעשה את הדבר ש"צריך", נקבל מענה לצרכים שלנו. ככה, במקום חוויה עמוקה של בחירה לתת ולקבל ללא איומים - קיבלנו את הבחירה מה לצרוך. ובמקום חוויה של עולם שבו אנחנו מאפשרים אלו לאלו לבחור - להיות חופשיים באמת מכפייה, מדיכוי, מהישרדות - הורישו לנו את העצמאות (אני *אמורה* להצליח לבדי לספק את כל צרכי, Self-sufficiency).
בבית ספר שבו עושים unlearning למה שלמדנו על בחירה וחופש, בחירה היתה שונה מאוד מאשר "לא!" (מרד) או "בסדר" (שהרבה פעמים מסתתר בו ריצוי).
שם, מתרגלים לבחור בחירות נבונות, ולומדים שבחירה נבונה היא ככל שיש לנו יותר הבנה לגבי הצרכים, המשאבים, וההשפעות של הפעולות שלנו.
ושם, היו מלמדים אותנו לתת לאחרים משוב ככל שהיינו מזהים לחץ או פחד מעונש חברתי אם לא נעשה מה שהם שביקשו מאיתנו, בייחוד אם יש להם יותר כוח.
ושם, ילדים קטנים שלא הוכנעו, מלמדים מבוגרים (או אולי נכון יותר לומר - מזכירים להם) לבדוק עם עצמם איך מרגישה בחירה אמיתית בגוף: שיש תחושה של נתינה, של התרחבות, של נשימה...