top of page
  • sharoncarm

הצורך בהשראה

הפעם אני רוצה לכתוב אסוציאטיבית.

השראה מתחברת לי למקום הזה בתוכי שבו הכל חי בערבוביה, משהו טרום-מילולי, עמוק...

השראה זה לפגוש משהו ואז לרצות לשתות אותו לתוכי בקשית ישר לתוך הנשמה. השראה מחוברת לי לאסתטיקה. ליופי. לחלקי פאזל שמתיישבים במקום ומתגלה תמונה מרהיבה. השראה קשורה אצלי לתקווה: ללב פועם בחוזקה, להתרגשות, להתרחבות, לחיות. השראה נוגעת ברצון האמיתי, בתשוקה, בכוח שמחולל מציאות. השראה מוציאה ממני את החלקים שמצמיחים אותי גבוה. השראה נותנת לי סיבה לקום בבוקר. בלעדיה החיים שלי היו בלתי נסבלים.

אני סאקרית של השראה. ומתחילה להירקם בתוכי תיאוריה לגבי ה-למה. יכול להיות שהתיאוריה הזו מופרכת לגמרי, אז איזה כיף שיש פוסט שיתופי לבדוק ולבחון אותה

כהרגלי מניחה כאן את השאלות לדיון ולמחשבה ומחכה לשמוע מה עלה בכםן ביחס לזה: - למה יש לנו צורך בהשראה? - מה זו השראה בשבילכם? - אלו דברים מעוררים בכם השראה? (בבקשה לצרף קישורים, תמונות, שירים, ספרים! לא להתקמצן) - מה השראה נותנת לכם בחיים? מה היה קורה לכם אם הצורך הזה לא היה מקבל מענה כלל? - איך אתם מדמיינים שנראית חברה שבה הצורך בהשראה הוא צורך שנענה לכל בני האדם? - איך היה נראה המענה לצורך בהשראה בתקופות קדומות? איך נראה המענה עליו היום? יש הבדל מהותי בעיניכםן?


---


יש צרכים שיותר קשה לי להסביר את החוויה שלהם בגוף, אני מבינה אותם באינטואיציה, אבל מתקשה לעקוב אחרי הסימנים של הגוף שמאותתים שזה מה שחי בי. למשל אני לא יודעת לומר איך מרגיש לי בגוף הצורך באותנטיות. בשונה מזה, עם הצורך בהשראה זה כל כך בהיר וברור לי. כשהצורך בהשראה נענה אני מרגישה שהגוף שלי מתמלא אנרגיה ויש בי יכולת לעשות דברים שרגע לפני לא הייתה בי את המסוגלות הזו ממש.


הנה דוגמא ממש מלפני שעה: הייתי בסדנא (מטריפה!) עם מיקי, ואז, בזמן שטיפת הכלים, פרץ של אנרגיה התעורר בתוכי ורציתי לכתוב את הקטע הזה שאני כותבת כעת. הרגשתי ההתרגשות והתלהבות לראות מה יצא ממני ולשתף בזה, בעוד שבימים האחרונים אמרתי לעצמי כמה פעמים ש"צריך לכתוב על השראה כי התחייבתי לעצמי", וזה לא היה מאוד מעורר לפעולה. אני יכולה להבחין בבירור בהבדל בין שתי המוטיבציות כי הגוף נתן לי סימן מאוד ברור שכשהצורך בהשראה נענה – יש לי אנרגיה.


כמו שאני מבינה את זה, הצורך בהשראה חיוני לנו כדי לחיות בדרך שמחוברת לכוח החיים שלנו, השראה היא האנרגיה שמזינה אותנו לנוע ולפעול. או, אם לחפש דימוי נוסף: השראה היא קפסולה מרוכזת של חיות.

אני מוצאת אצלי חיבור עצום בין השראה לבין חזון. הדברים שמעוררים בי השראה קשורים בצורה כזו או אחרת לעולם שאני רואה ברוחי. מתגבשת אצלי תיאוריה – שבכל דבר שמעורר בנו השראה יש מרכיב של חיבור לחזון שלנו. כמו עוד פיסה שמתגלה של איך החיים יכולים להיראות, של מה שיפה/ אמיתי/ טוב/ נכון/ מוערך/ משמעותי/ נשאף בעיני.


נדמה לי שעד אחרון הא.נשים בכדור הארץ, איפשהו עמוק בתוך הלב שלנו יש לנו חזון. תמיד. יכול להיות שהוא לא מבושל בכלל, יכול להיות שהוא "קטן" ממדים, אבל תמיד יש בנו חלק שחוזה תמונה של חיים ראויים לחיותם. נראה לי שהצורך בהשראה הוא הדרך שלנו להיות בקשר עם המקום החוזה. כשאנחנו שומעים מוזיקה מופלאה הוא מתעורר, כשאנחנו נתקים שמישהי שמילותיה מהדהדות לנו - יש כאן אמת. זה אפשרי.


במילים אחרות: השראה זה להיות קרובה לחיים עצמם כמו שאני תופסת אותם. ואז, ברגע הזה, השראה היא מקום לידתה של טרנספורמציה בתוכי. היא המניע ליצור את הגשר בין מה שקיים לבין החזון שלי לחיים.

ואני חושבת שזה נכון גם בהקשר החברתי הרחב – שהשראה היא גם מקום לידתה של השינוי החברתי (הטרנספורמטיבי, לא סתם שינוי). הנשים היחידות יש לי אמון ושאני בוטחת בהן להנהיג, הן אלה שמחזיקות בחזון ומדברות מתוכו. ככל שהחלום/החזון גדול, כך הוא מעורר יותר השראה, וכך הוא מאגד יותר אנשים סביבו.


היום שמעתי ממיקי אנלוגיה שאהבתי: הנאום המפורסם ביותר של מרתין לותר קינג היה "יש לי חלום" (ו-וואו כמה השראה זה עורר בזמנו). דמיינו שהנאום הזה היה נקרא "יש לי תלונה". הרבה פחות מעורר השראה, נכון? נדמה לי שהסיבה היא שכשאנחנו פועלים מתוך תודעה של לא-צודק, של "צריך" להיות אחרת ואין ברירה אלא להיאבק על זה, אז הגוף שלנו מאותת לנו שאנרגיה שלנו נוזלת החוצה מאיתנו, ואני חושבת שנולדנו עם הצורך בהשראה, כי באופן הזה הביולוגיה שלנו עצמה מכווינה אותו להתאגד יחד סביב מה שמשרת את החיים. דרך הצורך בהשראה, הגוף שלנו כאילו אומר לנו – לשם זה כיוון מיטיב ללכת.


רוצים לבדוק אם חלק ממה שנותן לכם אנרגיה של השראה זה חיבור לחזון? הנה הזמנה: היזכרו בפעם האחרונה שהצורך בהשראה שלכם נענה. האם אתם יכולים לראות תמונה של משהו מחזונכם הפנימי שמתגלה דרכה? ואם תסכימו, אשמח שתכתבו כאן משהו ממה שעלה בכם.

אני יודעת שזו הזמנה חשופה. הורגלנו לשתף בתלונות (כל הפיד שלי מלא בזה). ולשתף במשהו מהחזון שלנו, למרות שאולי קיימת בנו התנייה לשפוט את מה שיצא (את הגודל, את העומק, את הניסוח). אני מאמינה שלבחור לשתף בכל מקרה, יעורר את ההשראה בעוד אנשים, והאנרגיה הזו תפעם ותרטוט ותתרחב.



11 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commenti


bottom of page