top of page
  • sharoncarm

על כוחה הטרנספורמטיבי של האמפתיה

פעם אחרי פעם אחרי פעם אני מגלה אמת שמזעזעת את עולמי: כמה מעט הקשבה יש בעולמנו. אנחנו מדברים, ועונים לנו בדיבור, וכן הלאה -ובכל זאת הקשבה נדיר שיש שם. למה אני מתכוונת כשאני אומרת "הקשבה"?


הקשבה במובן של הפעולה האורגנית של גלי קול שהאוזן שלנו קולטת, מעובדים במוח ואנחנו מגיבים מתוך הפרשנות שלנו אליהם - מתרחשת, ועליה אני לא מערערת. "הקשבה" במובן של הצורך האנושי הענק - להרגיש ששמעו אותי, שהמסר שלי עבר ונקלט בהצלחה כפי שרציתי בצד המאזין - שאני מאמינה שכולנו כמהים אליה - הקשבה כזו, כמעט ואינה בנמצא.

מה אנחנו כן עושים כל הזמן הזה אם אנחנו לא באמת מקשיבים?

אנחנו תגובתיים למה שנאמר. המסר שהגיע לכיווננו נקלט ועובר עיבוד דרך המערכת המפרשת שלנו, שהפילטר המרכזי שלה הוא החלוקה המדומיינת לטוב ורע, בסדר-לא בסדר, צודק וטועה. אחר כך בא הפלט - תגובה.

מאיפה מגיעה התגובה שלנו? כשמישהי נגשת אלי ומספר לי שעבר עליה יום קשה, בתוכי רצות מיליון מחשבות עליה - היא כל הזמן מתלוננת/ החיים שלה די סבבה/ באמת לא הייתי מתחלפת איתה בחיים/ אם היא רק תלך למטפל הזה החיים שלה יראו אחרת/ אני מכירה את המצב הזה גם אני הייתי בו פעם ומה שעזר לי זה.... ועוד ועוד דוגמאות. לפעמים אנחנו מבטאים אותן, לפעמים מצנזרים. כך או כך, לרוב המקום שממנו נובעת התגובה שלנו נובעת מתוך המחשבות שלנו בעוד המקור שלה נותר לא מודע לנו.

אנחנו מרקחה תוססת של רגשות וצרכים בכל רגע ורגע. כיוון שלא לימדו אותנו לזהות את זה, ובטח ובטח לא להכיר ולפעול מתוך חיבור לצרכים שלנו, אנחנו לא יודעים מה קורה בתוכנו שהוליד את התגובה בחוץ. כל תגובה שלנו נובעת מתוך צורך יפייפה - מתוך אנרגיית חיים בתוכנו שמבקשת להניע אותנו. יכול להיות שהצורך שלנו בתרומה לאחרים מניע אותנו לתת עצות, או הצורך שלנו להיראות ולהישמע מניע אותנו לשתף בסיפור הזדהות שעולה בנו, או שהצורך שלנו ברוגע מניע אותנו לנסות לנחם או לעודד…



מה זו אמפתיה?

האיכות הנדירה הזו (שלרוב מתפספסת) של להיות ביחד עם אנשים היכן שהם נמצאים בו. לאפשר להם להיות במקום הזה מבלי להצטרך להיות משהו, או להגיב למה שאנחנו מביאים. להיות עדים למה שקורה בתוכם איתם יחד. לנכוח איתם מתוך הצורך שלנו בחיבור.

"אז ממש עובר עליך יום קשה? וואו…"



על אמפתיה/ אמיר משה כהן אתה – עולם ומלואו. והנה, מבול החל. נבקעו מעינות תהום, וגשם ניחת מהשמיים. כשהאדמה רטובה נעלמת, אהיה לך תיבת תהודה. ואליה נאסוף מכל החי שחי בך תנים וג'ירפות ואדם. נסגור בעדנו השער ונקים מקלט נייד המטלטל במים סוערים עד יעבור זעם תיבש האדמה ותפסע לדרכך.

ואיך עושים את זה?

  • נושמים, מאיטים את השיחה. מביאים את הנוכחות שלנו למרחב. למרבה הפלא - מתחילים בשתיקה מלאת כוונה לשער מה קורה אצל מי שמדבר/ת עמוק בלב. מה הם מרגישים, מה חשוב להם, מה כמיהת הלב שלהם? מחפשים מעבר לסיפור...

  • מביאים סקרנות לחוויה שלהם. במקום מונולוג ארוך עוצרים להבין מה נקלט מהחוויה שלהם נקלט אצלנו. מנחשים ניחושים לחוויה שלהם עם סימן שאלה בסוף (זה עושה את כל ההבדל בין "אני יודעת" ל"אני סקרנית")

  • ענווה - שאנחנו לא יודעים איך זה נחווה מתוך הגוף שלהם. גם אם זה נדמה לנו שזה ממש זהה למה שקרה לנו פעם או שאנחנו כבר מכירים אותם.

  • שמים לב - אם מי שמדבר/ת איתנו - מתבוננים יותר ויותר פנימה על עצמם, כמו חוקרים את החוויה שלהם דרך השאלות לנו - זה הכיוון. אם אנחנו בחווית גילוי איתם - זו עוד אינדיקציה...

ברגעים האלה מתרחש הקסם של החיבור - של האדם לעצמו ושלנו אליו.


מה כל כך מקשה עלינו להקשיב?
בין השאר האמונה החברתית הנרכשת שהקשבה = הסכמה למעשים של האדם האחר. נסו ותיווכחו בעצמכם - שהאדם השני חש שהקשיבו לו, באמת באמת, שהוא מובן - אז הרצון שיסכימו איתו לא כ"כ חשוב כפי שנראה מלכתחילה.

קונפליקט - שני אנשים שזקוקים להקשבה ואף אחד לא פנוי להקשיב.


כל הניסיונות שלנו להגיב מתוך ניסיון לשנות את האחר ללא הקשבה למה שחשוב לו (הצרכים שלו), מביאים לקונפליקט בעצימות כזו או אחרת. במקום בו מקשיבים אמפתית מספיק זמן "עד סוף המילים" נולדת מעצמה וללא מאמץ אפשרות חדשה, מבלי שאף אחד יאלץ להתפשר על מה שחשוב לו באמת. אפשרות ליחד בר-קיימא.



16 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page