top of page
  • sharoncarm

מחול ההשפעות ההדדיות

עודכן: 6 במאי 2021

(בכתב נטוי ומודגש כתבתי דילמות והגיגים לגבי החיים השיתופיים שלי)



אתמול בערב אכלנו את ארוחת הערב הראשונה שלנו יחד.

כרגע אנחנו כאן חמישה אנשים (עוד שלושה בדרך). ארבעת האחרים שאיתי כבר חיו יחד במשך כמה חודשים באירלנד. הגענו יחד לפורטוגל ביום שלישי בלילה ואנחנו מסתגלים לחיים כאן יחד. אבל אנחנו לא מתחילים יחד מאפס. אנחנו נשענים על חזון, מטרה, ערכים ומשימות שהסכמנו עליהם מבעוד מועד, ויש לנו שפה משותפת שמאפשרת לנו לפרש את המציאות דרך אותם הפילטרים, וזה משמעותי מאוד.


כאן מאמינים שכל קהילה צריכה שלושה דברים: מטרה, הסכמה ליצור הסכמות, ושיתוף בהשפעות.

ולכן בזמן ארוחת הערב עושים סבב 'מה נשמע' (check-in) וחגיגות, ואחריה יש זמן שמוקדש לשיתופים של ההשפעות שהיו לדברים שנעשו במהלך היום אלו על אלו (impact sharing). אני מכירה את הנוהגים האלה כי אנחנו מתנסים בהם בישיבות העבודה ובמרחבי הלימוד של NGL. ובכל זאת, הרגשתי שיש פער התנסותי משמעותי, ביני לבינם - שחיים במרחב שמתרגל את זה על-בסיס יומיומי ושאני במקום אחר מהם.


ברגעים שבהם שואלים אותי "מה שלומך" (או בכלל כל שאלה שמבקשת שאגלה מה קורה בתוכי) עם כוונה אמיתית לדעת, מאוד מורכב לי להבין איך לענות. קורה בתוכי כל כך הרבה: מה שלומי באיזה הקשר? מה את/ה רוצים בעצם לשמוע? מה אני מוכנה לחשוף?. בייחוד כיש בי מתיחות כלפי האדם האחר, או שקשה לי עם הסיטואציה בכללה - מה שאני מוכנה לחשוף קשור מאוד במה אני משערת שתהיה ההשפעה של דברים שאגיד על האחר/ת. יש גם עוד חישובים שאני עורכת בתוכי ומשפיעים על התשובה שאתן לשאלה, כמו: כמה זמן יש לנו לזה? עד כמה לשתף בזה קשור לסיבה שבגללה נפגשנו (המטרה) ועד כמה זה יסיט ממנה?...


כשהחברות האחרות חלקו את ההשפעות שהיו למעשים של אחרים עליהן במעגל - אני שתקתי. אחת מהן אמרה שיש לה מה לשתף ביחס למשהו שאני עשיתי. היא עוד לא אמרה עוד מילה נוספת, ואלפית-שנייה אח"כ הרגשתי את התכווצות ולחץ. התכווצות כזאת שמנסה להריץ בראש מה יכול להיות שעשיתי 'לא בסדר'? איך הצלחתי כבר לפגוע בה? ובגלל שאני כבר מכירה את הכיווץ נשמתי לתוכו, מבקשת מעצמי להתרווח לתוך הידיעה שלא עשיתי שום דבר לא בסדר, ושככל שאדע את זה כך אוכל להקשיב יותר, להיות איתה, ללמוד. והיא אמרה - "היה לי קשה לשמוע אותך מדברת על הבית שאת באה ממנו וחוזרת אליו, כי גם אני הייתי רוצה לחזור לבית שלי בסוף שלושת החודשים האלו ואין לי בית לחזור אליו…". דמעות ניקוו בעיניה, ומיקי שאלה אותה אם היא מתכוונת לחיים שהיו לה עם בן זוגה שמתגרש ממנה. היא הנהנה בהסכמה.


אם היו עקבות בי קלושים של אפשרות לחוש אשמה הם התפוגגו לחלוטין. גם החלופה האחרת המוכרת - לשפוט אותה בתוכי מתוך ניסיון להגן על 'זכותי' לדבר על החיים שלי - לא היתה שם בכלל. אותה אשה ששיתפה בחוויה שלה לא הביאה איתה בקשה שלא אדבר על הבית שלי, לא באופן גלוי ואני מאמינה שגם לא באופן סמוי. היא שיתפה אותנו במה קורה בתוכה. לפעולה הזו מתייחסים כאן בתור "אינפורמציה", מידע נקי על מה שבאמת מתרחש. ההנחה היא שאם יהיה לנו את המידע על מה שמתרחש נוכל להתייחס לזה. האם חייבים להתייחס? לא. איך להתייחס? גם שאלה פתוחה.

כמו שאתם בטח מכירים כבר לגבי אנשים שמחוייבים לאי-אלימות, הכוונה העמוקה היא להשתחרר מכל ה'צריך'ים, ולבחור.


כשהמרחב לשיתופים נפתח כבר ידעתי בתוכי שאני ככל הנראה לא אשתף בו. כן, הייתי מלאה במחשבות ורגשות (כמו שכולנו כל הזמן בערך), וכמובן שדברים שאנשים עשו במהלך היום עוררו אצלי תגובות פנימיות למיניהן, אבל לא חשבתי לשתף בזה. כשהסתיים החלק הזה וחלק מהנוכחים קמו, אותה חברה ששיתפה לגבי הכאב שלה סביב הבית, שאלה אותי - "אני סקרנית לשמוע על מה את חושבת?" - ומשם התגלגלנו לשיחה שערערה אצלי כמה הנחות מוצא בסיסות על חיים משותפים. הנה כמה מהדברים שעלו:


כשאני נמצאת בסיטואציה חברתית מסוימת אני משערת באופן מתמיד מה אפשרי לאחרים לשמוע, מה יהיה המחיר של לומר משהו, עד כמה זה חשוב לי שהאחרים ידעו. מה שתיארתי עכשיו לא ממש קורה באופן מודע, אני יותר מנסה להתחקות אחרי זה ולהבין מתוך מה אני מגיבה. בארץ חוויתי את עצמי כאחת שלא ממש שומרת בבטן, שאני מבקשת לדבר את השיחה הלא מדוברת, ושחותרת לשיחה ישירה עם מי שיש לי איתם קושי…

אני חושבת שבגלל שבארץ אני בסביבה שמשתדלת להימנע מקונפליקטים (ולכן קיימים בה הרבה יותר קונפליקטים), חוויתי את עצמי באופן יחסי לשאר האנשים ככזו שמוכנה להיפגש עם הקונפליקטים, או בתקשורת מקרבת: ללכת לקראתם (walking towards conflicts), וזאת על אף שבמקום עמוק בתוכי ידעתי לומר שיש בי עדיין מידות גבוהות של 'קונפליקטופוביה'. כאן, לעומת האנשים האחרים, במצבים שבהם אני חווה קושי/חיכוך, הסף שאני מציבה לשיתוף לגבי ההשפעות של המעשים של אחרים עלי הוא גבוה.


אתמול בארוחה שלוש הנשים ששיתפו בהשפעות שהיו למעשים של אחרים עליהן, בחרו לעשות את זה תוך כדי לקיחת הסיכון שמה שהן יגידו ישמע כביקורת/ ירחיק/ יכאיב/ יכעיס/ יעורר שיפוטים כלפיהן. ובכל זאת הן עשו את זה. ה'סף' שלהם לשיתוף היה נמוך משמעותי משלי. הסף שלהם היה משהו כמו 'אם זה בתוכי ויושב בינינו ביחסים, אז אני אבטא את זה'. כאמור - כאן לשתף השפעות זה לתת מידע.


הסף שלי לשיתוף לעומת זאת היה שונה: אם אני חושבת שאני יכולה להתמודד עם מה שעולה בי בעצמי - אני לרוב לא משתפת את האחר/ת. בטח אם אני מזהה שיש אנשים במרחב שמבקשים להישמע, שיותר קשה להם מאשר לי.

באופן כללי אני חושבת שיש לי רגישות גבוהה לחוויה של אחרים במרחב. כשאני מעריכה שהם לא פנויים להתייחס לעוד דברים, שמה שקורה בתוכי יכול 'להכביד' עליהם, או שהוא לא מספיק חשוב כדי לבקש מהם שיתייחסו לזה כרגע - אני לא משתפת. זה בטח גם תוצר של איך שהתארגנתי בכללי, וגם של שנים של התנסות בחיים שיתופיים בתנועה. את דפוס ההתנגות הזה מכנים כאן 'ספיגה'.


האם היכולת לספוג היא מה שמאפשר לנו להיות יחד לאורך שנים או האם היא מה שגורם לקבוצות וצוותים להתפרק בסופו של דבר?


אם אני אשמע את מה שחולקו איתי לגבי ההשפעות של המעשים שלי כהאשמה כלפי או כ"אני לא בסדר" - סבירות גבוהה שזה יעורר אצלי בושה ו/או האשמה בחזרה. אלו יצרו פגיעה ביחסים ובדר"כ גם רצון להתרחק. צריך מודעות ומיומנויות מסויימות כדי לשמוע את ההשפעות שהיו למעשים שלך על אנשים אחרים מבלי שזה אוטומטית יפגע ביחסים.

איזו מודעות ואלו מיומנויות דרושות למבקשים לשתף אימפקטים?

  • אחריות אישית - להגיד את המסר שלי בדרך שלוקחת אחריות על החוויה שלי ולא כהאשמה

  • מודעות של צרכים - לשמוע שמה שנאמר הוא ביטוי לצורך, לא משנה איך הוא נאמר

  • נכונות לפגוש רגשות לא נעימים

  • יכולת לשמוע את מה שהאחר/ת חולקים כמידע לגבי עצמם

  • קבלה עצמית

  • מסוגלות קולקטיבית - גם יש פערי מסוגלות ביחס לכל אלה, האם לקבוצה יחד יש יכולת לפצות על זה (לדוגמא אם יש אנשים שפנויים ומוכנים לתמוך בתרגום של מה שנאמר לשפת צרכים, אז לא כולם צריכים להיות מעולים בזה)


אני חושבת שגם בגלל איך שהתארגנתי בחיים בכלל, וגם בגלל שאני מוקפת באנשים שאני לא סומכת שלחלוק את ההשפעות של המעשים שלי יהיה דבר מקרב - הנטייה שלי היא לא לשתף, אלא אם זה יהיה מאוד מעובד. אני כן בוחרת לחלוק את ההשפעות היו למעשים של אחרים עלי אם ואחרי שאמצא את הדרך לשתף בדברים שבתוכי בלי אשמה והאשמה, וכשברורה לי מה הבקשה שלי מהם. היוצא דופן הוא הקשרים הכי אינטימיים בחיי, שבהם אני משתפת בדברים כפי שהם, גם כי ישנו האמון שאפשר וגם כי רמת המפועלות שלי שם יותר גבוהה ואני פחות מסוגלת לספוג.


מה הקשר בין אינטימיות לבין היכולת לחלוק את ההשפעות שלנו אלו על אלו?

וההפך - מה הקשר בין לחלוק את ההשפעות שלנו אלה על אלה לבין יצירת או אי-יצירת אינטימיות?


אני חושבת שהדרך המחושבת שאני נוקטת בה עד כה, קשורה לזה שאני משערת שאין לאנשים את היכולת לשמוע את השפעת המעשים שלהם עלי כמידע ולא כהאשמה, ושבתוך ההקשר שאני חיה בו, זו דרך לבניית יחסים ארוכי טווח.


השאלה שהעלתי שוב ושוב בשיחה איתם היתה: האם לחלוק השפעות על בסיס יומי זה בר-קיימא? התשובה שניתנה לי הייתה: "לחלוק השפעות זה תלוי מטרה. המטרה המרכזית שלנו היא לא שלום בין אנשים, אלא שחרור (liberation). אם רוצים אפשר ליצור מספיק הסכמות שיהיו לגמרי בתואם עם המסוגלות שלנו - ואז אפשר להפחית את הקונפליקטים לאפס. להתקיים לאורך זמן זו לא מטרה. השאלה היא מה המטרה שלכם (בתנועות)…"

מה המטרה המרכזית שלנו בקבוצות כאיבר בתנועה?


לא ראיתי עד כמה יש אצלי פנים וחוץ עד המפגש עם התרבות האחרת הזו. אני מתבוננת איך האנשים כאן מתנהגים וכמה הם חולקים בחשיפות כל דבר: רצונות, מחשבות, רגשות, צרכים, מה לא בא להם, ממה הם נפגעו, מה עיצבן אותם, מה מייאש אותם - ומבינה כמה אני מחליטה מה לגלות ומה לכסות בכל רגע נתון, וכמה רב הכיסוי על הגילוי. האם זה מה שכולנו בעולם הפטריאכלי עושים כל הזמן? האם זה מה שאנחנו בתנועות עושים כל הזמן, בשם ערך החיים המשותפים? בשם התחשבות?


או אולי זו בעיקר אני, ולא כולנו, שירשתי אמונות ודפוסים של דאגה ואכפתיות לכל מה שסביבי, ואלה הפכו לזהות שלי, למקור הכוח שלי, ואני 'מרוויחה' מהמיומנות להרגיש את השדה ולחשב מי פנוי לשמוע, מה לחשוף, מתי, עד כמה...


אני מאמינה שהרעיון של ערך ההתחשבות נולד בתרבות פטריאכלית. התחשבות מכילה בתוכה את ההנחה שטבענו הוא אגואיסטי ולכן 'צריך' להתחשב.

בעולם ללא 'צריך'ים, או במילים אחרות: בעולם ללא פחד כאמצעי ליצירת צייתנות, אנשים היו מתחשבים כיש להם את הרצון והנכונות להיענות לצרכי האחרים, ואומרים בכנות כאשר אין להם את המסוגלות לזה, מבלי לפחד שאהבה תלקח מהם. התחשבות נלמדת כערך עליון כשאין אמון שאנשים אכן ינועו לכיוון הצורך כשהוא יחשף בפניהם...

ובכל זאת, אני כל כך מנסה להתחשב…


בתוך העולם הפטריאכלי שגדלנו, אפשר לחיות חיים משותפים בלי התחשבות?, ואולי ההפך הוא הנכון - האם אפשר לחיות חיי-אמת שיתופיים כשמחזיקים בהתחשבות כערך מרכזי?


התרגול של לחלוק השפעות מפגיש אותי עם פחד עצום: שאם אגלה את מה שיש בתוכי אולי לא יאהבו אותי. שאני באה מתרבות כל כך שונה משלהם, ושיש כל כך הרבה דברים שאני לא מתחברת/אוהבת/מעריכה שאם הם ידעו מה אני מבאמת חושבת ומרגישה - הם יפגעו ויתרחקו ממני.


איך שיתוף בהשפעות שלנו אלה על אלה מהווה נתיב לשחרור?

  • זה תרגול שמזמין להיות אנחנו במלואנו: להגיד את האמת שלי בלי לחשב חישובים, פשוט כי היא מה שקורה לי.

  • לנרמל קונפליקטים במקום לפחד מהם. ואז הם מסתיימים מהר, ואפשר ללמוד ממה שעולה.

  • מזמין תנועה בתוך יחסים - לשחרר מתחים כשהם נבנים, במקום לצבור אותם, ולהתרחק עד שהשיפוטים שלנו על האחר/ת הופכים ל'עובדה'. כשיש זמן מובנה שבו הכוונה היא לשתף את ההשפעות, זה הרבה יותר קל לשתף מאשר כשצריך לאזור את האומץ ולמצוא את הזמן המתאים לזה.

  • החשיפה של איך אנחנו מפרשים את המציאות ומה אנחנו באמת מרגישות מאפשרת להכיר אחת את השני באמת ולעומק.

  • כשהדברים חשופים, אפשר לעבוד איתם. ובעיקר אפשר לחפש יחד לתמוך בדפוסים והרגלים מדכאים שלא משרתים אותנו; ליצור הסכמות שיתמכו בזה.

  • משוב - שיתוף בהשפעות זה בעצם וריאציה אפשרית של מערכת משוב שיכולה לאפשר לנו להבין יחד מה מתרחש בקהילה ולהיות מסוגלים לקבל החלטות יותר נבונות מתוך זה: מה בהתנסות שלנו יחד עובד, מה לא עובד ומה היינו רוצים לשנות.


להעז לשתף בהשפעות יכול לאפשר ניעות ושינוי של דינאמיקות קבועות ביחסים; אם אני בדר"כ זו שסופגת ומעניקה תמיכה, כי אני מרגישה שאני מסוגלת לספוג, אז הדינאמיקה הזו לא תשתנה אם לא אשתף. במובנים מסויימים, להחליט לשתף בהשפעות 'לא מתגמל' את מי שיש להם פחות מסוגלות להמשיך להיות הנזקקים.


מיקי אמרה לי בשיחה שלא לשתף בהשפעות זה לחסוך מידע חיוני מהמערכת, ולהחליט לשתף בהשפעות, מבלי לשאול את עצמי האם זה מספיק חשוב או האם אני יכולה להמשיך ככה, מעיד על אמון שאפשר להתמודד עם המציאות כפי שהיא. בלי שאף אחד יעשה משהו מתוך ריצוי או מתוך צריך.


ואני הוגה ומתנסה כמיטב יכולתי בכל אלו בינתיים...




230 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


חן צבי
חן צבי
May 06, 2021

תודה שרון, עלה לי הרבה עניין כלפי השאלות שתהית בהן וזה עושה לי חשק להתנסות בפרקטיקת השחרור הזו יותר.. ממש מפחיד. חן

Like
bottom of page