top of page
  • sharoncarm

הרהורים על תרבות של גילוי וכיסוי


יש תמה דומה בין החוויה שלי כאן בבית הזה בפורטוגל לבין הניסיון השיתופי הראשון שלי לחיות בקבוצה, שנקרא "חוות ההכשרה"*. בשני המקרים מתכנסת יחד חבורה של אנשים שמנסה לחיות בדרך לעובדת לכולם, עם מיטב ההבנה והכלים שעומדים לרשותם.


לשני הניסויים האנושיים האלה מגיעים אנשים שעד רגע זה חיו במקומות שונים, והם נושאים איתם בגופם את ההעדפות שלהם לגבי איך לחיות יחד, את הנתיבים החבויים יותר-או-פחות שדרכם הם התארגנו כדי לנסות ולענות על הצרכים שלהם עד כה, ואת הטראומות שלהם (ושלושת אלו קשורים אלו לאלו).

ואז הם נפגשים - והחיים המשותפים נרקמים יחד באיזה אופן. ולא משנה אם הם תיכננו את זה יותר או פחות, או בכלל לא - נקודות המפגש ביניהם מולידות תשובה כלשהי לשאלה - כמה נפגשים, על מה מדברים שנפגשים, בכלל - מה עושים יחד כשנפגשים, מתי מחליטים דברים, איך מחליטים דברים, איך מתמודדים עם חיכוכים וקונפליקים, איך שוטפים כלים ובאיזה תדירות, כמה כסף מוציאים ועל מה, מה אוכלים, מה מוערך במרחב…

וכל תשובה שמסתמנת מחדדת באותו הזמן מה לא: מה לא עושים, על מה לא מדברים, מה לא מעריכים - גם אם לא במפורש ובמודע.

אני כותבת את זה וקולטת עד כמה אני עוד יכולה להמשיך את הרשימה הארוכה הזו ומתמלאת בחמלה כלפי עצמי וגם כלפי כל מי שסביבי כאן בקהילה הזו. פתאום הרבה יותר מובן לי למה כל כך קשה לי. הרשימה הזו ארוכה וכל דבר כזה דורש אנרגיה. וככל שההבדלים בין אנשים משמעותיים יותר והרצונות כלפי דרכי השימוש באותם המשאבים מתחככים אלו באלו - יותר ויותר אנרגיה.


חוזרת לחוות ההכשרה - כל האנשים השונים הללו מתכנסים לחיות יחד, מובלים על ידי שאיפה להתנהל בדרכים צודקות ושיוויוניות, בתוספת מאתגרת מאוד של משאבים משותפים מצומצמים. מרבית הצרכים של החבריםות - הקיומיים, ההתייחסותיים, והרוחניים מופנים אלו לאלו - ואז מתרחשים חיכוכים.


מה קורה בשם ברגעי החיכוך? בהם נכנסת החברה והתרבות במובניה העמוקים ביותר.
הדרך שבה נגיב מושפעת מהערכים שלנו, מהכישורים שיש לנו להתחבר, להבין ולבטא את מה שקורה בתוכנו. וגם מהיכולת שלנו להיות בויסות רגשי, מהמסוגלות שלנו להיות באמפתיה לאחרים ולעצמנו ועוד ועוד. אולי גם חשוב לציין משהו כללי יותר, והוא - שהתגובות שלנו במצבי החיכוך מאוד מושפעות מהדרך שבה אנחנו תופשים את המציאות - מהרעיונות שלנו, מהמושגים שדרכם אנחנו מפרשים את מה שקורה.

אמנם הכושרים האלה שונים בין אדם לאדם, אבל בו-בעת הם תוצר של המערכות שכל אחת ואחת מאיתנו גדלו לתוכן, ולכן הם כושרים חברתיים. לדוגמא הסבירות שאנשים שגדלו בתוך סביבה אמפתית יפתחו יותר כושרים אמפתיים מאשר אלו שלא היא גבוהה משמעותית. אני כותבת את זה כי אני חושבת שאנחנו פחות מורגלים להסתכל על השקף המערכתי שמשפיע מאוד על היכולות שלנו יש ולאחר אין, ויותר מחונכים להסתכל על היחיד/ה שמגיב בצורות שאנחנו חווים כלא עונות על הצרכים שלנו ושל אחרים - כיחיד/ה בעייתי (ככזה שהבעיה היא בו באופן ספציפי).


כל הניסויים שהייתי חלק מהם - בין אם בחוות ההכשרה ובין אם הניסוי הנוכחי שאני בתוכו, מתנהלים בתוככי חברה פטריאכלית: כל ניסיון שיתופי מושפע בצורה כזו או אחרת ממערכות השליטה שאליהן נולדנו, כי אנחנו נושאים אותן ואת אותותיהן בגופנו. השוני המהותי שאני רואה בין חוות ההכשרה לבין הניסוי שאני בתוכו הוא בתרבות של דרכי ההתמודדות עם החיכוכים.


מה שקרה לי, ולכל אחד אחר בחוות ההכשרה אני משערת, הוא שהתנהגויות מסוימות של אנשים עוררו אצלי תגובה רגשית נעימה או לא נעימה. מיד אחרי הופיע שיפוט - חיובי או שלילי. אם הוא שלילי, אז אחריו הגיע ביטוי או הסתרה של השיפוט הזה, ומשם תרשים הזרימה כבר מתחיל להסתעף לכמה וכמה אפשרויות שאתאר בהמשך.

המערכת הפנימית שלי (ואני חושבת שגם של כל השאר) היתה עסוקה בשאלה - איך להגיב לחיכוכים שנוצרים במרחב החדש בכל רגע ורגע? בין אם דרך ההתארגנות שלי בעולם היתה לתעדף את צרכי החופש ולבטא את הצרכים שלי ולהסתכן באיבוד אהבה וביטחון, ובין אם דרך ההתארגנות שלי בעולם היתה לתעדף את צרכי הביטחון שלי, לנסות להתחשב בכולם ולמזער את צרכי הביטוי - כמעט ואין מהחיכוכים האלה מפלט, לא משנה באיזה אסטרטגיה ננקוט.

הדינאמיקה הזו, כאשר מתרחשת עשרות פעמים ביום, לאנשים שונים במרחב, מייצרת אינטנסיביות עצומה לכל אחד ואחת. העומס הדחוס נובע בין השאר מזה שהחיכוכים האלה מאוד כואבים: אנחנו עושים דברים שממש מכאיבים ומעצבנים אחרים (הרבה פעמים אפילו בלי שאנחנו יודעים את זה), הגירוי לרוב מלווה בשיפוטים והערכות מוסריות של צודק וטועה, בסדר ולא-בסדר, ויש לזה מחיר חברתי של השתייכות.


מתוך החיכוכים האלה, הלמידה שהפנמתי היא שכדי לחיות עם אנשים צריך לספוג את מה שאפשר לספוג ולדבר על מה שמוכרחים לדבר.


באחד הימים הראשונים כאן בפורטוגל, כשניסיתי להתמודד עם ההלם שבגילוי שבעצם המערכת העצבים שלי חווה שוב את העומס של חוות ההכשרה, שוחחתי עם מיקי והיא אמרה לי: "את יודעת שלא בטוח שאנחנו עוד יודעים כלום, אבל מה שאנחנו כן יודעים בוודאות זה שלספוג/לצבור בפנים זה לא עובד".


תמצית השיבוש שלי מונח לפניכם. שתי הנחות מוצא סותרות לגבי מה מאפשר חיים יחד. מה מהן נכונה?


ברגעים האלה אני בבלבול עמוקה וחווה לא מעט מצוקה. ממש לא יודעת. אני מחפשת את האיזונים שנכונים לי כאן, מנסה לראות מה אפשר וכדאי ללמוד מהתרבות הזו, ומה אפשר וכדאי ללמוד מהחיים השיתופיים שלי בארץ.


כאן בפורטוגל - דמיינו עולם שבו לאנשים אין חוץ ופנים. הם אומרים את מה שמתרחש בתוכם בכנות. ככה זה כאן. כל הזמן. אני רואה איך כשאנשים משתפים בחוויה הפנימית של איך משהו שקרה השפיע עליהם - זה מגדיל את היחד והאינטימיות ממש באופן מידי. לדוגמא מישהי תגיד שהיא רוצה להחליט איך מחלקים את זמן השיחה בארוחת הערב, ומישהי אחרת תענה לה - כשאני שומעת את זה אני שמה לב שהגוף שלי מתכווץ ועוברות לי מחשבות של 'אם זה יראה ככה בארוחות אז אני לא רואה את עצמי נשארת לאורך זמן חלק מהקהילה הזו'. ובעצם החשיפה של מה האחת רוצה, והחשיפה של ההשפעה שהיתה לרצון הזה על האחרת - שתיהן לומדות להכיר אחת את השנייה. לומדות להכיר מה חשוב לכל אחת. מגלות מה הפצעים שכל אחת נושאת איתה ומה לוחץ עליהן.

אחת מהן שיתפה אותי היום בזה שהסיבה שהיא בוחרת לתרגל שיתוף בהשפעות היא כי היא לא רוצה להתעורר יום אחד ולגלות שמישהו נוסף יעזוב אותה מבלי להבין מאיפה זה הגיע ואלו דברים רחשו מתחת לפני שהשטח מבלי להיאמר וכמה זמן.


מתוך ניסיון חיי, אני יכולה לראות איך כשאני לא אומרת שיש משהו שהאחר/ת עושים וזה מפריע לי - הולך ונוצר בינינו מרחק, רק מעצם הספיגה ואי-השיתוף. אני גם מכירה את החוויה שבה כמעט תמיד להגיד מה יושב עלי, אפילו אם עוד אין לנו מושג מה 'הפיתרון', מיד יוצר חוויה של פחות מרחק ויותר יחד.

ובכל זאת, משהו בי מתקומם מול החשיפות הזו. הרבה פעמים עולים בי שיפוטים כלפי חלק מהאנשים כאן. כשאני חושבת על זה - זה קורה בעיקר כשהם אומרים דברים שאני שומעת כמאיימים על מה שחשוב לי. ברגעים האלה אני רוצה שהם יסגרו את ריץ-רץ דמיוני, יעטפו את עצמם בחזרה, ויחסכו ממני את מה שמעורר בהם ביחס למה שאני עושה, והם לא. ומול החשיפות הזאת, אני מרגישה את הריץ-רץ שלי הולך ונסגר, ואת הלב שלי הולך ומתקשח כלפי מה שנאמר לי.

תוך כדי כתיבה אני נזכרת בסיפור שכתב אחד מהחברים כאן, על רגע בסדנא שהשתתף בה, שבו המנחה דיבר חשף בפגיעות דברים על עצמו והוא (החבר) הרגיש שמתעוררת בו מעין תערובת של זעם ובוז. דרך הכתיבה הרפלקטיבית על החוויה הוא זיהה שבאותו הרגע הוא הרגיש שמשהו שמודחק בתוכו תכף פורץ החוצה למול החשיפות הזאת. אז, למול החרדה 'להיראות בחולשתו', להתפרק, להישבר - התעורר בו הזעם. בשבילי זה הסיפור הזה היה כמו הצצה קצרה למנגנון הפנימי שהוא אימון מגדרי לגבריות. ואני תוהה - אולי גרסה מסוימת של זה היא גם מה שקורה לי כאן?

אולי זה בגלל שעדיין לא לגמרי הפנמתי את היכולת לשמוע את מה שהאחר אומר לי שמתרחש אצלו ביחס למשהו שעשיתי, כמשהו עליו, באמת באמת ולגמרי עליו. ואז, יש חלק בתוכי שמרגיש שהצרכים שלו צועקים עלי, לא משנה עד כמה הם לא נאמרים כדרישה. עצם זה שהם נאמרים, ואני כבר בחוויה מאויימת.

וכשאני מרגישה מאויימת - באים השיפוטים והלב שלי נסגר.


בחזרה לחוות ההכשרה, אני תוהה אם חלק מההכשרה היתה גם הכשרת הלבבות להתחספס, להגן על עצמם מפני האיום הזה שתיארתי. הכשרה לעטות שריון מסוים על הלב כדי להיות מסוגלים להתמודד עם החיים השיתופיים על כל ריבוי הדרישות והמורכבות שההתנסות זימנה. אני תוהה אם לב מוגן הוא מה שמאפשר לנו לאחוז בכל מה שאנחנו אוחזים כדי שהתנועה תתפקד כפי שהיא.


זה דורש הרבה אימון ובחירה מאוד מודעת לראות את ההשפעות שלי על האחר ולהישאר בלב פתוח. וגם אם אני רוצה, יש פער בין הרצון שלי להיות מסוגלת להישאר בלב פתוח, לבין המסוגלות שלי להישאר בנינוחות תוך עצמי ברגעים האלה. פחד, אשמה ואפילו בושה מתעוררים תוך רגע, ואני צריכה להזכיר לעצמי לנשום, לקבל את עצמי כמו שאני, להסכים להיות 'הפרעה' בעולם, ולזכור שזה לא אני שגרמתי למה שעכשיו נאמר.










---



* "חוות ההכשרה" היא שנת השירות בנוער העובד והלומד, ויש לה מאפיינים יחודיים כי כוונתה היא להכשיר את החניכים להיות חלוצים של חברה חדשה טובה וצודקת. אני כותבת על חוות ההכשרה כי אני חושבת שהיא המיילדת של כל הניסיון השיתופי שלי ושלנו בתנועה, גם אם התרחקנו ממנה מאוד ולא היינו רוצים לשוב אליה לעולם - כמו במקרה שלי.

138 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


תם שי
תם שי
Jun 07, 2021

תודה. נגעת במשהו חסר מילים שאני חש המון שנים.

Like
bottom of page