top of page
  • sharoncarm

הצורך בהערכה

לפני שבוע, ביומולדת שלי ביקשתי שיחגגו לי בצורה של מעגל הערכה שכולו בשבילי...


"תזכרו ברגע שבו הרגשתם שממש מעריכים אתכם ושמבטאים את זה. רגע שחוויתם שאתם משמעותיים, שרואים את זה ואומרים את זה לכם" - ככה חן צבי שהחזיק את המעגל הנחה אותנו לעשות בהתחלה. ואז התחלקנו לשלישיות כדי לשתף אחד את השנייה ו…

וואלה - היה קשה. לקח לנו זמן, חלקנו בכלל לא הצלחנו לחשוב על רגע כזה. לא מעט משיתופים שכן היו, תיארו רגעים שבהם ידענו שמעריכים אותנו כי "באנו לעזרת חבר" - אבל לא בהכרח ביטאו את זה. וואו. בשבילי זה כבר אומר המון על הצורך בהערכה. לא?


אני רוצה להזמין אותך ברגע הזה לנסות ולהיזכר בחוויה כזאת אצלך. לעצור רגע את הקריאה, לעצום עיניים ולראות מה עולה. נדמה לי שהדיון הזה שאני רוצה להבין אותנו אליו, יכול להגיע לרבדים מאוד עמוקים כשהוא מתחיל מתוך המקום הזה של החוויה.

כל מי שקוראים מה שאני כותבת כבר יודעים שאני מתעסקת בשאלות של הצורך בהערכה כבר תקופה ארוכה.

אני חושבת שאפילו רק לשתף אתכם בשאלות האלה שבתוכי כבר ילמד אותנו הרבה ויעורר תובנות לשיתוף ולדיון. אז הנה הן:

1. למה נולדנו עם הצורך בהערכה? מה הערכה נותנת לנו? מה היה משתבש ביכולת שלנו לתפקד בעולם אם לא היה לנו את הצורך הזה? 2. למה כל כך קשה לנו להיזכר ברגעים שבהם הרגשנו שבאמת מעריכים אותנו? 3. או במילים אחרות: למה הצורך בהערכה נמצא במחסור וברעב מתמיד אצל כולנו? 4. איך ומתי למדנו שזה צורך שצריך להתבייש בו? שהערכה צריכה לבוא רק מבפנים? שלבקש הערכה מאחרים סימן שמשהו בנו לא בסדר/ חלש או תלותי. 5. בכללי, איזה הזוי שבתרבות המערבית להיות בעלות צרכים זו בכלל מילת גנאי (NEEDY). הרי למי אין צרכים?!? רק לאנשים מתים… 6. מה ההבדל בין הערכה למחמאה? 7. מה הקשר בין הצורך בהערכה, לצורך ב-הכרת תודה, לצורך בחגיגה? 8. איך נראה הצל של היעדר מענה מספק לצורך בהערכה? מה קורה לנו כשאנחנו לא מקבלים מספיק מזה? באילו דרכים חלופיות אנחנו מנסות לקבל מענה לצורך הזה? מעניינים אותי הנתיבים האישיים והחברתיים.


---


כשאני נזכרת בילדה הקטנה והמתוקה שהייתי, אני יכולה לראות את התמימות והיופי בכל מה שהניע אותי. הייתי זקוקה להערכה. אני רואה כמה היתה בזה פשטות: נולדתי עם הצורך הזה. כל צורך שקיים בנו - קיים כי הוא הכרחי לקיומנו, במלואנו.


כשחיינו בשבט בתוך הטבע ואיתו, היה חשוף וברור לכולם: יש בינינו תלות-גומלין. אנו תלויים אלו באלו, הפעולות שלנו משפיעות אלו על אלו, כדי להתקיים (ליטרלי) האורגניזם שלנו צריך ללמוד איך לפעול יחד, למען כולנו.


במחקר שאני עורכת סביב צרכים אנושיים בקשתי מא.נשים לשתף אותי במחשבות שלהם לגבי הצורך בהערכה. הם כתבו לי בכל מיני צורות איך הערכה קשורה בטבור להיותנו יצורים חברתיים: דרך הצורך שלנו בהערכה אנחנו לומדים איך להתמצא בין בני אדם נוספים, איך נראה הקשר בין המעשים שאנחנו עושים לבין ההשפעה שלהם על אחרים. Ofra Gasit כתבה שבשבילה הצורך בהערכה הוא כמו "כוכב הצפון שמנחה אותנו", הדרך להבין אם מה שאנחנו עושות הוא בכיוון.


נדמה לי, שלפני שחברת השליטה סובבה ועיקמה את הצורך בהערכה למטרות שימור הסדר החברתי הדומיננטי, הצורך בהערכה מהסביבה היה המשוב (הפידבק) המרכזי שלנו לשאלה החשובה מאוד - איך הפעולות שלנו עונות על צרכים (שלנו ושל אחרים)? הערכה היא ההדהוד המאפשר לנו ידיעה עצמית, אישור, שייכות, בהירות כיוון ומטרה, חיוניות, משמעות ועוד…


אז אם הערכה היא צורך כל כך משמעותי, למה כל כך הרבה מאיתנו נמצאים בחוויה של מחסור מתמיד בה? למה אנחנו זקוקים לה אבל כמעט ואף פעם לא נעז לבקש אותה? בשביל לתחזק מבנה של שליטה, עלינו ללמוד להיות קטנים יותר מכפי שאנחנו. שלא לומר - ללמוד להיות צייתנים. אם הערכה הייתה קיימת בינינו כזרימה מתמדת של אינפורמציה לגבי איך הפעולות שלנו משפיעות על אחרים, העולם (ואנחנו בתוכו) היה מתארגן אחרת לגמרי - לטובתנו!. המערכות שבו היו משרתות את החיים. על כן, הדרך היעילה ביותר לתקוע את הזרימה הטבעית הזו של המשוב היא לתייג את הצורך בהערכה כדבר בזוי על ידי שימוש ברגשות של פחד ובושה כלפי עצמנו וכלפי אחרים ("אם את מעריכה את עצמך זה לא משנה לך מה חושבים אחרים/ אם אתה זקוק להערכה אתה נרקיסיסט…).


רגע על עצמי: בשנים האחרונות אני חווה יותר הערכה כלפי משחוויתי כל חיי. ובהתאמה מוחלטת, אני גם מבטאת הרבה הרבה יותר הערכה כלפי אחרים. כמו שDavid Baraban וMika Gavrieli כתבו לי, יש מעגל של הערכה שהולך ומתרחב כשאני מרגישה משמעותית ושייכת, וזה דלק שמזין אותי באנרגיה של נתינה לאחרים בתורי וכך הלאה... בני אדם פורחים ומשגשים כשהצורך שלהם בהערכה נענה. ולא רק במובן האינדיווידואלי: כשאני יודעת שאני עונה על צרכים של אחרים - אני גם פועלת יותר בשירות מה שתורם *לחיים*.


אם היינו מכוונים לפעול מתוך מה שתורם לחיים, כל כך הרבה מהמבנים והמערכות החברתיות שאנחנו חיים בתוכם לא היו מתקיימות היום. לא היו "עבודות בולשיט", לא היינו צורכים כל כך הרבה, הקונספט של בית ספר היה אחר לגמרי ועוד ועוד ועוד. *מנגנון ההערכה חייב להיות משובש באופן יסודי כדי שנסכים לכל זה*.


בכל זאת, אי אפשר בכלל בלי הערכה. אז המציאו תחליפים. המנצחים מבחינתי: מחמאות, שכר, מעמד, ציונים. מתירים לנו לקושש אחרי אלו בתקווה שנקבל פירורי הערכה באמצעותם, ושנשאר מספיק מורעבים כדי להמשיך. קיבלתי הרבה מחמאות בחיים שלי: "את מקסימה, את מעולה, את אינטיליגנטית" … כשOmri Dotan כתב שכמעט תמיד קשה לו להאמין להם ולשאוף אותם פנימה ולהתמלא מתוכם - הזדהתי כל כך. מצד אחד תמיד אני רוצה מהם עוד, מצד שני כשאני מקבלת אותם אני מרגישה תמהיל של מבוכה-בושה-התרגשות-ופחד (שאהיה "יותר מידי") ומעל הכל חוסר אמון שזה אמיתי.


מרשאל רוזנברג, הוגה התקשורת מקרבת, התייחס לפרסים ועונשים כשני הצדדים של אותה המטבע. בעיני, מחמאות שקולות לפרס: שמים עליך תווית כלשהי, ואת מגששת באפלה ומחפשת איך לשחזר את ההתנהגות שתרצה את האחר/ת. בחשש מתמיד לאבד אהבה אם תטעי. מחמאה היא הד קלוש של הפרשנויות של האחר לגביך.


כשמישהו נותן לי הערכה (ולא מחמאה): זאת אומרת - אומר לי אלו פעולות עשיתי במציאות הממשית, ומה זה נתן לו - איך זה השפיע על חייו, אז אני יכולה *בעצמי* להעריך את עצמי. אני יכולה ללמוד איך אני רוצה לחיות בחברת א/נשים בדיוק כמו שAlva Ofaim כתבה על הילדון הקטן שלה שמתבונן עליה צמא למבטה כשהוא עושה פעולה חדשה.


אי אפשר להכחיד את הצורך שלנו בהערכה. אני רואה את זה המון אצל צוותים שעובדים יחד, ובמקומות עבודה בכלל. אפשר רק ללמד אותנו להחניק אותו. ואז, הצל של הצורך להיות מוערכים מתנפח בתוכנו ומוכרח להתחפש למשהו אחר, שלגיטימי לבטא: אם לא קיבלתי העלאה בשכר, סימן שלא מעריכים אותי. אם מישהו קיבל קידום בתפקיד ולא אני - זה סימן שלא מעריכים אותי. ו*שלא תבינו אותי לא נכון - אני לא מאשימה אותנו שככה אנחנו מרגישים*. אני מפנה את מבטנו למערכת שבתוכה הדרך שבה נותר לנו "ללמוד" משהו על המשמעות של מה שאנחנו עושים היא שכר או מעמד. כמה מעט מהצורך שלנו בהערכה נענה על ידי זה, ואיך הנחת המוצא היא שקבלת הערכה היא זה על חשבון זו.


סיפור אמיתי: הייתה לי הזכות לשבת עם צוות של בעלי תפקידים מרכזיים בעמותה, בשיחה עדינה ומורכבת סביב קביעת משכורות. בשיחה החלטתי "להמר" ולשאול אחת מהן אם החוויה שלה ש"מגיע לי כסף!" היא הדרך המוסכמת על כולם לבטא שבעצם היא מנסה לומר: "כואב לי כי אני כל כך רוצה לדעת שאתם רואים את כל מה שאני תורמת ועושה כאן, ואני רוצה לקבל מכם הערכה אמיתית וכנה לכל זה!" והיא, בצעד אמיץ מאין כמוהו, ענתה בכנות: "כן. הרבה מזה כן". אחר כך שתקנו כולנו ביחד לרגע, שתיקה שהרגישה לי כמו יראת-כבוד לגודלו של הגילוי הפגיע והכנה. בסוף המפגש הזה הם קיבלו החלטה לקיים סבב של הערכות שבועי.


אני רוצה להדגיש את הבחירה לעשות את זה פעם בשבוע, כחלק משגרת חיי הצוות. כמו שHadar Ginzburg כתבה לי ודייקה - אני מבקשת להעריך אנשים על פעולות יומיומיות, ולא רק באירועים מיוחדים

היום אני עובדת בלהתקלף מהבושה שלימדו אותי להרגיש כשעולה בי הצורך בהערכה. היא כל כך שורשית ומוטמעת עמוק, שבכל פעם שאני חושבת לבקש הערכה או לתת אותה, אני נתקלת באיום הפנימי האדיר שאולי אם לא אתבייש, אהיה אסתכן באיבוד אהבה ושייכות.


אני עובדת בלהיות חסרת בושה בהקשר הזה כי אני רוצה את הדבר האמיתי - להעריך את עצמי ואת הפעולות שלי, האם ואיך הן תורמות לחיים שלי ושל אחרים. והאמת היא, שלפעמים הסיכון הוא אכן ממשי, ובשנים האחרונות ההחלטה הזו גם עלתה לי בהתרחקות של כמה אנשים שהיו יקרים לי. ובאותו הזמן, אני זוכרת שהתקרבתי לעצמי, שהתקרבו אלי הרבה אחרים שמעריכים אותי דווקא בגלל מי שאני.

28 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page