top of page
  • sharoncarm

הצורך באֵבֶל

מאז שהצורך הזה בְּאֵבֶל נכנס לעולם המושגים שלי, אני מוצאת בתוכי הרבה יותר רכות כלפי עצמי וכלפי אחרים, ובעיקר הרבה יותר זרימה ופחות תקיעות.



כשאני מדברת על הִתְאַבְּלוּת בקורסים שלי אני מגלה שהרבה פעמים המילה הזו שמשוייכת ליגון עמוק על אובדן משמעותי, בעוד שאני רוצה להתייחס אל כל הספקטרום שהיא מביאה איתה: היכולת לתת מקום לרגשות הצער על גווניהם השונים כאשר משהו שחשוב לי (או במילים אחרות - הצורך שלי) לא נענה. כשאני מתייחסת לזה ככה, אני מגלה שהצורך שלי להתאבל מופיע הרבה פעמים ביום. ובכל זאת לא הרבה פעמים ביום אני מתאבלת.


שאלות לגבי נושא ההתאבלות מעסיקות אותי מאוד, ואני רואה בעיסוק בהן משמעות עצומה ויסודית בבנייה של חברה אחרת. כהרגלי מניחה כאן את השאלות לדיון ולמחשבה ומחכה לשמוע מה עלה בכםן ביחס לזה:

- למה זה חשוב לבטא אבל? ומה קורה בכל הפעמים שהצורך הזה קיים בתוכי אבל אני לא מבטאת אותו? - ומה זה בכלל אומר להתאבל? איך זה נראה? - איך ומתי לגיטימי לבטא אבל? איך החברה שלתוכה גדלנו אימנה אותנו להתייחס לאבל? - האם יש קשר בין מה שלמדנו לגבי אבל לבין שימור הסדר החברתי הקיים? - מה החלום/החזון שלי לגבי ביטוי של אבל כחברה?


---


הנה 8 סיבות תזכורת למה כדאי להתאבל:

*להתיידד עם הצער - כאב ואובדן הם חלק בלתי נפרד מהחיים. מה היחסים שלי עם האבל? הוא אנרגיה חיה שיש לה תפקיד באורגניזם שאנחנו. ללמוד לקבל את האבל בברכה מאפשר לנו לתת לו לחולל בנו את מה שהוא נועד לעשות.


*להיות בנוכחות בהווה - להפסיק להתווכח עם המציאות. "את הפער בין מה שהיינו רוצים שיהיה לבין מה שיש (המציאות) הורגלנו למלא בשיפוטים, הדרך האחרת היחידה שאני מכירה היא למלא את הפער בדמעות" (מיקי קשתן). אבל הוא תנועה להפסקת המאבק. לפעמים אפילו לומר לעצמי ש"אני מקבלת שאני לא מקבלת כרגע" מביא להפחתת סבל והתרווחות עם מה שקורה.



*אֵבֶל (ופְּגִיעוּת בכלל) הוא אנטידוט לפטריארכיה ולשליטה. בעולם שבו גידלו אותנו להאמין שקושי/כאב/בכי הוא חולשה. ש"הגברים בוכים בלילה" (אם בכלל הם בוכים זה כשלא רואים), ש"זה לא נורא", ש"תתגברי" (על מה אני צריכה להתגבר?), שבו היינו צריכים להכחיד חלקים מעצמנו כדי לחוש קבלה ושייכות לחברת האדם - בעולם כזה להתאבל משמעו לחצות הרי בושה עצומים ולסיים את התוקפנות כלפי עצמנו.


*אֵבֶל מבקש עֵדוּת. לכן לבכות בחדר לבדי כשאף אחד לא רואה משאיר את האנרגיה הזו תקועה בתוכנו. החלקים הכאובים שבנו מבקשים הכרה, ועיניים טובות. האֵבֶל הוא דלת לחמלה - של אחרים כלפינו ושלנו לעצמנו.


*אֵבֶל מזכיר לנו את הצורך שלנו בקהילה, ואבל פומבי יוצר קהילה: התחנכנו לזה שהאבל הוא ברשות היחיד, אבל לא כך אנחנו בנויים. הגוף שלנו עדין זוכר שהאֵבֶל שייך לקהילה. בשנים האחרונות הייתי במעגלים שבהם מישהו שיתף בפגיעות בכאב שלו בחשיפות וההתאבלות שלו הולידה גל רחב של בכי וכאב במעגל. קינה משותפת. זו חוויה של אנרגיה מאוד חזקה ששירתה את כל מי שנכחו שם. הרגשתי אותנו מלטפים ומזמינים את החלקים הדחוקים לקבל מקום מרפא באור מיטיב.


*אֵבֶל יוצר תנועה של התחדשות וזרימה - בניגוד לפחד העצום המאיים שאם ניתן לאבל מקום אז נתקע שם, התקיעות נובעת מהניסיון להזיז את האבל הצידה. במחזוריות של הכחשה, כעס, ייאוש - אבל הוא התנועה של ההשלמה שמאפשרת פריחה והתחדשות. "לשמור את הלב שלנו פתוח זה להתאהב בצער" אומר פרנסיס וולר, ואני מזדהה מאוד.


*להתאבל זה להיות באינטימיות עם החיים: בשבילי הצורך באבל מחובר למענה על הצורך ביופי ובאהבה. כשאני מאוהבת וכשאני מתאבלת החושים שלי פתוחים יותר לקלוט את ההוויה: אני שומעת את השירים ברדיו אחרת, אני נהנית לקרוא שירה. הקיום מתמלא גוונים עזים: wild and alive.


*להתאבל זו פרקטיקה חיונית לפעילים חברתיים. איך נתמודד עם מה שקורה בעולם בלי להתייאש? מבלי להפוך ציניים ומרירים? ביחד עם הכרת התודה העמוקה שיש לי לתפקיד של ציניות ומרירות (הן המנגנון שמאפשר לנו להמשיך לעשות גם כשמבפנים משהו שבור), בעיני הן נורת תזכורת לכך שמתקיימים אצלנו סימפטומים של אבל שלא קיבל מקום. א.ד גורדון הבין שיש כל כך הרבה צער על מצב העולם, יותר ממה שאפשר בכלל לעכל, כזה שנוגע בנו ומשפיע עלינו והכרחי לחלוצים להתייחס אליו. לכל אלו שלא רוצים לוותר על האמונה ששינוי אפשרי - להתאבל על מצב העולם זה ערך.


אני מקווה שהכתוב כאן הציף כל מיני דימויים אפשריים ביחס לאפשרות לתת מענה לצורך העצום באֵבֶל בחיינו. ומזכירה לעצמי שבכל רגע שאני עוברת מהאשמה והאשמה לביטוי פגיע של "איזה באסה…", אני כבר עושה צעד גדול של חיבור לחיים ולכיוון של חברה שמשרתת חיים.

50 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page