top of page
  • sharoncarm

הכמיהה העמוקה שלי

או - למה החלטתי להקדיש את חיי לתקשורת לא-אלימה


אוגוסט 2019




הבוקר נכנסתי לרכב ושמתי ברמקולים הרצאה שמרשאל רוזנברג נשא בשם "the power we have to create the world of our choosing". בזמן ההאזנה, שערכה כשעה, חוויתי מנעד רחב כל כך של רגשות. מפליאה אותי כמות ההשראה שהתעוררה בי, למרות שהוא לא אמר משהו שחידש לי ברמת התוכן. התעוררה בי יותר ההבנה מה המשמעות של לנסות ולהשתמש במדיום הזה כדי לחלוק את האמת העמוקה שלי בפגיעות שאני רוצה יותר ממנה בעולם.


לפני 15 שנים יצאתי לחוות ההכשרה בנוער העובד והלומד. היינו חבורה של עשרים ומשהו צעירים וצעירות, שבחרו לחיות יחד בקומונה, ולחנך בני נוער באשר הם לכך שכל בני האדם שווים בערכם. הנחתה אותנו השאיפה ליצור חברה צודקת ושוויונית, חברה הבנויה מקבוצות של קבוצות שבה "אף נפש לא תזנח", חברה משימתית שפניה לאחריות על דמותה של היהדות והציונות, חברה שוחרת שלום. ביקשנו, כמו שאמר מרדכי מרטין בובר: לתקן את חלקנו בעולם האדם, ליצור חיים שביסודם שינוי עצמנו ושינוי את החברה הישראלית בו-בעת. האידיאל הזה, פרט על מיתרי ליבי העמוקים ביותר.


לפני קצת יותר משנתיים פגשתי את תפיסת העולם "המפוצצת" (אין איך לתרגם ...mind blowing) המתקראת בעברית "תקשורת מקרבת". היום אני מבינה שהחומר הרדיקלי הזה מנער את האבק מעל המיית הלב הכמוסה שלי לעולם שיש בו מקום לכולם, ניעור מטלטל ויסודי. ניעור שמעורר אמון בבני אדם ובחיים ובו-בעת מציף עצב הנובע מההכרה הכואבת בכמה האמון הזה הופר ונחבט. ולא כפעולות סבילות שהתרחשו "עלי", אלא איך גם אני לקחתי בזה חלק (וכנראה עוד אקח...).


אני רוצה לחיות בעולם שמה שמניע בו א.נשים הוא "להפוך את החיים לנפלאים יותר". עולם שבו אנשים מונעים מתוך חיבור לצרכים העמוקים שלהם, לכוח החיים שלהם, ומתוך אכפתיות לאחרים. לא כי זה "נכון" או "טוב" להיות אכפתיים, אלא כי אנחנו חיים בתלות-גומלין. תלות גומלין של המערכת האקולוגית כולה: הטבע הדומם, הצומח והחי ובכללם בני האדם. הייתי רוצה לחיות בעולם שתלות-הגומלין הזו חשופה, ולכן אנשים בוחרים לחיות באכפתיות ובשיתוף. כי הם צמאים לחיות בצורה בת-קיימא ולא קונים את שקר הנפרדות, הכרח השימוש באלימות כי "אין מספיק לכולם" שבעלי השררה מבקשים להטמיע בנו כדי שנציית והם יוכלו להמשיך למשול בכיפה.


נולדתי לתוך מציאות חברתית של כעשרת אלפים שנות שליטה של אדם באדם, נשמה עם צורך ענק בחופש שפגשה קושי גדול להיות כפי שהיא במלואה. בתוך המבנה החברתי הזה, כולנו נאלצנו במידה כלשהי להיכנע או למרוד. להחניק חלקים מתוכנו, כדי לשרוד ולהתאים את עצמנו לחברת הפרמידה. מתחוור לי יותר ויותר מדוע שזהו מקור הסיבה שאנו פצועים ופוצעים אחד את השנייה כמעט כל הזמן. אני בחרתי למרוד, מרד קיומי שכנראה באיזה שלב ניסחתי ממש כנדר: כדי להיות מי שאני - עלי להיאבק (נדר שגיליתי בזכותה של מורתי הדגולה ארנינה, זה כבר נושא להרחבה בפוסט נפרד). לא הרבה שנים מאוחר יותר הצטרפתי לתנועה חינוכית-שיתופית שחורטת על דגלה מרד ומאבק עבור מה שנכון וצודק בעיני, בה אני חברה בה עד היום.


בימינו אני מתעוררת לדרך שלישית שאינה תגובתית לכוח (שאינה או להיכנע או למרוד), דרך שיש בה חוסן פנימי שנובע מחיוב החיים. כי אין בטבע "לא", צרכים הם "מה כן" (מזכירה לעצמי עשר פעמים ביום...)


החלטתי ללמד תקשורת לא-אלימה כי אני כמהה לשותפים לסלול דרך לעולם שיש בו מקום לכולם. דרך שאף אחת עוד לא יודעת איך היא נראית, אבל כמות הרמזים המתגלים להולכים בה מעוררת פליאה. תקשורת לא-אלימה כפי שאני מבינה אותה היא לא "רק" שפה, היא תפיסת עולם רדיקלית המבקשת לבנות עולם המבוסס מענה על צרכים מתוך חיוב החיים. היא כובלת על מבנה הסדר החברתי הכוחני, הפטריארכילי, מתוך היותו כזה שלא משרת את החיים. כל החיים עלי פני הכוכב הזה.


ראו ערך כותרות העיתון מהיום ממש: שריפת האמזונס מעשה ידי אדם (בו בעת שאנו מצויים במשבר אקלים במבשר על כליונינו הקרב), המדינה "נכשלת" בשיקומם של 80% מאסיריה המשתחררים וחוזרים על מעשיהם (ולא כובלים על עצם מערכת "הצדק", ועל התקציבים הזעומים המיועדים לשיקום), 25 מהמשפחות העשירות בעולם מחזיקות כיום בכ-1.4 טריליון דולר (וכמה אנשים בעולם לא יכולים לספק את צרכיהם הבסיסיים על אף שפע המשאבים הקיימים?). יש צורך להמשיך?


מה עשינו בזה שנלמד תקשורת לא-אלימה רק ככלי לשיפור מערכות היחסים בין בני אדם, ולא עוררנו א.נשים לתנאים החברתיים והמערכתיים שיוצרים ומשחזרים את האלימות?


אני רוצה יותר מאשר רק להקל את הסבל. אני רואה קשר הדוק ובלתי ניתן להפרדה בין ללמד אי-אלימות לבין לחיות אי-אלימות. לחיות אי אלימות = לפעול ליצירת צורות חיים המבקשות לענות על כמה שיותר צרכים של כמה שיותר אנשים ובכך ליצור חלופה ליחסי הכוח המניחים מי שווה יותר ממי, למי הסמכות להכתיב למי, מי צודק ומי טועה ולמי מגיע מה.


לשמחתי, גם מרשאל רוזנברג וגם חלק מתלמידיו וממשיכי דרכו ראו זאת כך ולצערי העמוק, מעטים המורים העוסקים הלכה למעשה בחיבורים ההכרחיים האלה.


הבלוג הזה יוקדש לשרטוט הדרך הלא סלולה בה אני כל כך מתאווה שנלך.

20 צפיות0 תגובות

Comentarios


bottom of page