top of page
  • sharoncarm

האם תקשורת מקרבת ו'אי-אלימות' זה אותו דבר? (חלק ב')

עודכן: 14 באפר׳ 2021


תקשורת מקרבת היא הכלי האפקטיבי ביותר שפגשתי עד כה להגדלת כוחם של אנשים לגשת למשאבים הפנימיים שלהם ולהגדיל בחירה בכל נסיבות. אך מה בכוחה של התקשורת המקרבת בלהגדיל את הנגישות למענה על צרכים שבשבילם דרושים משאבים גשמיים?

מה דרוש בכדי להיות ציוויליזציה שמתבססת על שיתוף-פעולה שיאפשר לכל האנשים נגישות למענה על צרכיהם? נגישות שכוללת את כלל סוגי המשאבים הדרושים לנו כדי לשגשג? מה זה אומר לתרגל תקשורת מקרבת בכדי לקדם את זה בפועל?


התשובה לשאלה הזו לא מסתכמת בלחיות את המודעות המקרבת באמצעות שימוש ב"מודל" (תצפית, רגש, צורך, בקשה). מדובר במשימת ענק שלא משאירה אף אבן לא הפוכה.


בעוד שתקשורת מקרבת כשפה לשינוי יחסים בין-אישיים מבקשת להקל על הסבל האנושי, אני מאמינה שיש לתקשורת מקרבת פוטנציאל לתרום ליכולת הקולקטיבית שלנו לשנות את התנאים (המבנים) החברתיים שיוצרים את אותו הסבל ממש, ולשחרר את עצמנו. בעיניי קיים בה פוטנציאל להאיר לנו את הדרכים ליצור התארגנויות אנושיות שלוקחות בחשבון את כולם ולא מתבססות על שליטה וכוח על אנשים.

איך לחיות אי-אלימות בכל המישורים? זו השאלה שמעסיקה אותי. איך ליצור מקומות אנושיים ומבנים חברתיים שתומכים באי-אלימות, שמאפשרים לכמה שיותר צרכים של כמה שיותר אנשים להיענות שלא זה-על-חשבון-זה? בייחוד כאשר בעולם שאליו נולדנו, כדי לתרום לאלימות לא צריך לעשות דבר פעיל; מספיק רק לחיות בתוך המערכות הנוכחיות.


השאלות המורכבות של "כיצד נִחְיֶה את החזון של ההתארגנות האנושית שבמרכזה הניסיון לתת מענה לצרכים" כוללות:


1. מציאת דרכים לגלות ולשקף מה הם בכלל הצרכים שישנם,

2. מציאת דרכים לראות ולשקף מה הן המשמעויות וההשלכות של דרכי-מענה שונות לצרכים הללו,

3. מציאת דרכים להבין ולשקף מה המשאבים שלרשותנו (ואני מתכוונת לכלל סוגי המשאבים).


כך למשל, אפילו אם ניקח את העובדה הבסיסית שיש לנו צורך במזון, המערכות הנוכחיות מקשות עלינו:


לגלות ולשקף מה הם בכלל הצרכים שישנם

לגלות איזה מזון אנחנו מכניסים לגוף שלנו (כל האותיות הקטנות והלא מובנות של המזון המעובד והמרוסס מכתיבות איזה מזון יהיה נגיש לנו; מה יש על המדף, מה זול) והיכן נשיג אותו (לרובנו המוחלט בעולם המערבי - בעיקר בסופרמרקט, ובעיקר בעזרת רכב) או לאיזה מין מזון אנחנו באמת אנו זקוקות ולכמה ממנו (כשאינסוף מחקרים מוטים על-ידי בעלי אינטרסים).


לראות ולשקף מהן המשמעויות וההשלכות של דרכי-מענה שונות לצרכים הללו

כמעט ואין לנו דרך לדעת מהם האימפקטים (המשמעויות וההשלכות) של כל דרך שבה נבחר, לתת מענה לצורך שלנו במזון – מה ייטיב עם הכלכלה שלנו? האם קניית פירות וירקות שיובאו מחו"ל תורמת לזה? מה ייטיב עם החקלאים? האם יכול להיות שזה לא אותו דבר? איך בכלל לדעת מה גדל איפה? מה יוצרת צריכת מזון מסוג מסוים במקום שבו מייצרים אותו? מדוע המערכות הכלכליות הנוכחיות פועלות כך שכמויות עצומות של גידולים מושמדות בעוד שיש עוני ורעב בעולם? איך יכול להיות שבמקומות שבהם מייצרים מזונות מזינים, למגדלים עצמם אין יכולת לרכוש ולאכול את מה שהם עצמם גידלו?[1] כיצד דרכי גידול והתערבויות ביולוגיות כאלה ואחרות משנות את מצב הקרקע, איכותה ויכולתה של האדמה להמשיך ולהניב גם בעתיד לבוא?


להבין ולשקף מה המשאבים שלרשותנו

בכמה משאבים אפשרי שנשתמש מבלי שנחיה אורח-חיים שאינו בר-קיימא, שמוביל אותנו לעבר הכחדתנו? בכל שנה אנחנו משתמשים במשאבים שאין לנו, עד כדי כך השנה השתמשנו ב-1.7 מכמות המשאבים שכדור הארץ יכול להפיק[2]. כלומר, דרשנו מהטבע יותר ממה שהטבע יכול לעשות לו רגנרציה. יותר ממה שיש. מה המחיר של זה? מי מספר לנו כמה משאבים יש לנו באמת לחיות מהם, כדי שנוכל לדאוג שגם לילדינו יהיו? שלא לומר, מי דואגים/ות לעצב כלכלה שמבוססת על מה שיש? כל כך קשה לתפוש את זה כשהמדפים בסופר עדיין עמוסים, כשהמעלות בחוץ עדיין מאפשרות לנשום (בערך).


איזה מאמץ כביר נדרש מאיתנו כדי לנסות ובכלל להתחיל לחיות אי-אלימות בתוך מציאות שכזו? לחיות ככה בתוך עולם שכולו מאורגן אחרת? החוויה שלי היא, שככל שנכנסים למחויבות הזו יותר עמוק, כך מבינים כמה עוד יש, וכמה ככל שנרצה לחיות יותר רדיקלי, נזדקק ליותר שותפים ושותפות.


התבוננות על דרכי קבלת ההחלטות שלנו דרך הפריזמה הזו[3] יכולה לאפשר לנו לבחור איך אנחנו רוצים לחיות ולקבל החלטות נבונות. אמנם כתבתי על מזון, אך שלוש השאלות הללו נכונות בעיניי לכל סוג של החלטה שנרצה לקבל, אם לנגד עינינו תעמוד השאיפה לחיות את החזון של חברה שמעמידה במרכז את המענה על צורכי הכל.


בשבילי, התרגול העמוק של המחויבות לאי-אלימות הוא להחזיר לעצמנו שוב ושוב את הכוח, לפעול מתוך דאגה לכמה שיותר צרכים (כלפי כל מה שיש בינינו יחסי-גומלין איתו – כולל הטבע), ומתוך מחויבות עמוקה ליצור טרנספורמציה בעולם: להתמיר את האלימות: במחשבה, בדיבור, במעשה – לאהבה. המחויבות תוליד את הדרכים שמתגלות תוך כדי שאנחנו סוללות אותן. וכל אחד ואחת שיצטרפו לדרך נחוצים מאין כמוהם.

חיה בי הכרת-תודה לכל אלה שהגו ויצרו את דרך אי-האלימות, וכל אלה שבינינו היום שמקדישים את חייהם לחיות אי-אלימות, ושממשיכים לפתח את הרעיונות, הצורות והמתודות שמאפשרות להתנסות בהגשמת הדבר[4]. תודה שיש בידינו לא-מעט רמזים לגבי האפשרות לתרגל ולחיות אי-אלימות, ומורשת רוחנית עמוקה לחבור אליה. אני מקווה שמאמציי במאמר הזה מצטרפים ולו במעט אליהם.





 


[1] חיפוש קצר של המילה "קינואה" (גידול מזין שהפך פופולרי מאוד במערב) יעלה מגוון תוצאות בעברית שמובילות למתכונים (ומצטיין בייחוד עיתון "הארץ"). לעומת זאת, חיפוש מייגע ומאומץ באנגלית יגלה לנו שלעלייה בביקוש הקינואה היו השלכות הרסניות על הביטחון התזונתי של מגדליו. [2] ראו למשל there are no 1.7 earth, Humans are now using 1.7 times the amount of Earth’s resources

[3] להעמקה בדרך ההתבוננות הזו קראו את הפרק לגבי Needs, Impacts and Resources בתוך המאמר Liberation lessons from the dessert/ Miki Kashtan [4] תודה מיוחדת לארנינה קשתן, מורתי היקרה, שערכה את המאמר, ובכלל – על כל הלמידה, ההשראה והחברות האמיצה.


33 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page